שכבתי שם על המיטה שלי בבי"ח של קרנטינת הגיהנום, לבדי באפלה אלא אם אתם מחשיבים את הדבר ההוא מימין למיטה. בדיוק אז שמעתי מישהו מחייך אלי דרך העגמומיות של החדר. ואז, מקרוב יותר, ראיתי איש בעל שיער כסוף, חנוט בחליפה ללא דופי, ואור חמקמק כאילו מרצד סביבו. "אתה מלאך?" שאלתי. "לא" הוא אמר. "אני עו"ד". באופן מיידי השאלה שלי נראתה פתאום מטופשת, נאיבית, מביכה את עצמה אפילו. "ובכן, אבנר," אמר העו"ד, "מה שלומך?" "זה לא שמי" השבתי, מפתח עצבים על הדרך. "נו, אתה הרי יודע מה דודה רחל במלעיל תמיד היתה אומרת" המשיך העו"ד. "פעם אבנר תמיד אבנר". "אוקיי, ואני מקווה שדודה רחל נצלית לה איפושהו כרגע", אמרתי. זה היה יכול להיות דבר נחמד לראות. דודה רחל משחימה ומתכווצת וצורחת בכאבים איומים. אבל, עקב אופן ההפרדה בגיהנום, אם היית גבר היה נמנע ממך לראות מה שמתרחש בצד הנקבי של המין האנושי. "והנה החדשות הרעות", אמר העו"ד. "אה, אגב, קוראים לי מנצור. אלחנן מנצור." "טוב" אמרתי כשהוא עצר לרגע בחיוך. "את החדשות הרעות קודם. תן לי לנחש. דודה רחל עדיין לא מתה."
"דווקא מתה לגמרי ולחלוטין", השיב עו"ד מנצור. "אבל היא מתה ועלתה לגן העדן." "גם עדן?" עכשיו כבר כעסתי. "היא?!" "כן", אמר מנצור. "הלכה לגן עדן, ואתה לגהינום. ולכן אני כאן. מאחר והיה לה חלק כל כך משמעותי בגידול שלך, היית רוצה אולי לתבוע אותה על חלקה בהריסת החיים שלך ובבלאגן?" "יש לי אפשרות כזאת?" שאלתי. "אבל הרי אם היא למעלה בגן עדן, אז היא...נו, אתה מבין". "גן העדן משתנה, בדיוק כפי שגם הגיהנום", אמר מנצור. "במונחים של משפט פלילי, היא חפה מפשע. אבל היא זו שלימדה אותך תמיד להעדיף את עצמך על פני אחרים. והרי זו הסיבה שהגעת הנה לא?" "כן, בערך" הודיתי, נזכר באמת הכואבת.
----------------------------------------------- אוקיי, תנו לי לספר לכם לרגע מדוע אני כאן בגיהנום. תנו לי להסביר בדיוק נמרץ למה שפטו אותי לקללה נצחית. אז למה אני כאן? ובכן, אתם יודעים איך על כל קרטון חלב בסופר תמיד מודפס "תאריך אחרון לשימוש"? ואתם יודעים הרי שהעובדים בסופר תמיד שמים את הקרטונים החדשים בסוף המדף בפנים, כדי שניקח את הישנים יותר קודם? אוקיי, אז אני תמיד (זה היה ממש הרגל קבוע שלי) הייתי מושיט יד עמוק לתוך המדף ובוחר לי את החלב הכי חדש. ידעתי שזה לא בסדר. אם הייתי קונה את החלב הישן, זה שבקדמת המדף, עדיין הייתי מסיים אותו לפני התאריך האחרון. ומה אם כולם היו נוהגים בדיוק כמוני? (זה המבחן של קאנט, אם אני זוכר נכון, בשביל להחליט אם פעולה מסוימת היא צודקת או לא). אם כולם יקחו את החלב החדש וישאירו את הישן, הסופרמרקט יתקע עם אלפי קרטונים של חלב מת, ומערכת הפצת המזון הטרי בעולם פשוט תיקרוס. או זה, או (אפילו יותר סביר) שבחירה רק בחלב חדש תחשב כטרוריזם כלכלי, ופושעים יצטרכו פשוט לשלם את המחיר. ------------------------------------------------
"אז ברגע זה, החיים שלה סוכר", אמר מנצור. "טירה ענקית. משרתים. כל הגעשעפט. אבל אם תאשר לי לתבוע אותה בשמך, לנהל תביעה אזרחית נגדה בבית הדין של שמיים, נוכל לקבל להפוך אותה לענייה. לנצח היא תקבץ נדבות ברחובות המוזהבים של גן העדן." "ואני מקבל את כל כספה?" שאלתי. "המזומנים, הטירה?" "לא", אמר מנצור. "אני זה שמקבל את כספה והטירה, את 27 החתולים ואת אוסף הפרחים המיובשים. אתה תקוע כאן בגיהנום. אין דרך החוצה." זה נשמע לי כמו עסקה די גרועה, אבל מנצור הסביר שיש 'ממתיק', כמו שהעו"ד תמיד נוהגים לומר. "אני יכול להוציא אותך מכאן לעשר דקות", אמר מנצור. " חזרה לעולם הישן של אור יום. יהיו לך עשר דקות בתוך גוף של מישהו. עשר דקות של חופש. תוכל לראות את השמש, אבנר". "זה לא השם שלי", אמרתי. אבל מחיתי באופן כבר פחות קולני מאשר קודם לכן. עשר דקות. מה כבר יש לי להפסיד? אני אוכל להיות...נו, אתם יודעים. בלונדון. אלך לי לאורך גדות התמזה. או אולי במיטה עם מישהי, לך תדע. או באיזה בר כשמולי כוס בירה קרה וגדולה. "דיל?" שאל מנצור. "דיל", אני אמרתי.
קורס תחת החום המטורף, מכווץ כולי מהאור העז בשמיים. הייתי צריך להביט, אז. כלומר למעלה. לשמיים, לאור. אבל לא הסתכלתי.
|