אמצע הלילה הגוף מתעורר ממכאוביו עוזבת את החום המנחם במיטה לטובת המקלדת. כאב ישיר חזק כמו קרן ברק מנתצת את מה שנשאר מתודעה שפויה. כמו שפיתחנו תמונות שחור לבן בקאמרה לפני שנים מתגלה התמונה אט אט על דף הצילום הלבן שקוע לא שקוע בגיגית של נוזלי פיתוח. תחושות הבטן חזקות ממה שהשכל מוכן להכיר אולם הצורך לחשוף ולדעת הוא חזק מכל. הנטיה הזאת לרצות לחיות על גבול מה שהשפיות מאפשרת בתוך אהבה ענקית שאין לה סוף והתחלה ושום גבולות ברורים שוב באה ועומדת מולי סוטרת על פני ושואלת האם כך אהיה מוכנה לחיות את שארית חיי. האם אותר על הצורך העז בבית לטובת אהבה שהיא אהבת חיי (כן כן יש דבר כזה והרי אין אהבה אחת דומה לאהבה אחרת והיו לי כבר אהבות). אין סוף לכאב הפוקד אותי הלילה ולא עוזרות מילים וחיבוקים והבנות כדי לנער אותו ממני כמו מחלה כבדה שהשתלטה על כל מערכות גופי. אפילו קולך השפוי מעבר לשפורפרת המבטיח לי מחר את מנת הסם לא מצליח להרפות ממנו ולא במעט. שני אנשים חיים בתוכי נלחמים כעת והקרב עקוב מדם, פצועה ומדממת אתה מותיר אותי לעשות את בחירותי. שם את האמת שלך ואת אהבתך כנידונה למוות על במת הנידונים. מה אעשה בה? האוכל לשאת את הבדידות הפוקדת אותי לילה לילה ולהתנחם בחיבוקם הבינוני של אלה האוהבים אותי אהבה חלקית, כזאת שרוב האנשים יודעים לחלוק עם יקיריהם. האוכל למצוא שלותי כשאתה מרפה בדידותך בתוך משפחתך החדשה שבחרת. גם אני זקוקה לבית. שנים בנדודים מטילטלת מדלת אל דלת מקבצת נדבות אל תוך סל גדול ניזונה משאיירים שהשאירו אנשים עשירים באהבה. מנסה למצוא בית קבע בין זרועותיך. התחפוץ בי?
@@בבקשת הקפה מנסה כעת לשחרר את החתולה ולחזור למעוני הקבוע. לא יודעת באם יוכלו כוחותי להמנע מלהיות במקום הפורקן הזה הנותן מעט מזור בעצם חלוקת המילים האלה איתכם. |