סודה
 בקבוק תמים, עומד לו על השולחן. שקוף, אינו מסתיר תוכנו ובכל זאת יש בו כל כך הרבה. ממתין לצאת ולהתפרץ החוצה. יש לפתוח בזהירות, שמינית סיבוב ולא יותר אולי רבע אם נפשך חשקה בהרפתקה רטובה וסוערת. ומיד, מתחיל הכל לרטוט ולנוע כאילו יש מאין, מכל מקום הן מופיעות. הבועות. הן מחייכות וקורצות, ממהרות בדרכן חיש אל הפתח הצר כמו היו להקת סרדינים הבורחת מפני טורף על. כל אחת מבליטה את עגילותה, מפתה, מנפנפת לשלום ומתנפצת אל המציאות בקצף לבנבן תוסס ומתעתע. יש להמתין, לחכות שהסערה תשכך מעט ואז לסובב עוד קצת, עוד רבע סיבוב ואז שוב רבע ושוב רבע, כמו מחול עדין, כמו היתה זו ידה הענוגה של בת זוגך בנשף ריקודים מפואר עטור שמלות ערב, חליפות מהודרות ופנקסים קטנים שבהן נרשמים שמות. כסיות לבנות מרחפות בטרקלין. ושוב המחול מתגבר והן גדלות, תופחות משום מקום, על דפנות הפלסטיק, נאחזות עוד רגע קט ברגע הקסום של יש ואין, המתערבבים להם זה בזה כמו מים ופחמן דו חמצני דחוס לעייפה, ביום קיץ חם. עכשיו הזמן הגיע, לאחר כל הסיבובים והסערות, למזוג לכוס ולהתבונן בשקט בטיפות המים המתעבות על הזכוכית הקרה. מטיילות מטה אוספות אחיות לדרך והעגולות הקלילות נעות מעלה לעומתן מהצד האחר מתפוגגות ברחש עדין. מפתות אותך לפשק את השפתיים, לקרב אותן אל פיך ולגלגל אותן על הלשון בגלגולים קטנים ואז בשיא הריגוש להעמיק אותן אל תוך הגרון המחכה בסבלנות אין קץ לרגע המיוחל שלאחריו נגוזות האשליות העגולות אל חלל האוויר משאירות אחריהן מים פושרים. רק מים. (פורסם ב-28 ביוני 2009 בבלוג שלי בתפוז) |