הסיפור הרביעי - האבן של רונית

‎17

16 תגובות יום שני, 19/10/09, 08:58

רונית חזרה מבית הספר עם אבן קשורה לה לרגל. היא הלכה לאט, ראשה שמוט, ומבעד לחיוך שלה ראו אבא ואמא המון עצב בעיניים. כי העיניים, כמו שכולם יודעים, הם השער שדרכו ניתן לראות מה קורה בלב.

...

"מה זו האבן הזו?" שאלה אמא.

.....

"אה, זה? זה שום דבר", ענתה רונית "אני בקושי שמה לב אליה". אבל העיניים של רונית סיפרו סיפור אחר, והיה ברור שהאבן כבדה, ומקשה על רונית ללכת.

....

"מי קשר לך אותה לרגל?" שאל אבא, ורונית השיבה שהיא לא יודעת, כי לא שמה לב כשזה קרה, ובכל מקרה זה ממש לא נורא, והיא צחקה צחוק גדול. אבל כשאבא הסתכל לרונית בעיניים, הוא ראה שמאחורי הצחוק יש עצב, ושהעיניים רוצות להגיד לו משהו, אבל המילים לא מגיעות לפה. לאבא היה נדמה שהאבן גדלה קצת, אבל הוא לא היה בטוח.

.....

לפני השינה הקריא אבא לרונית סיפור, וכשאמא באה לתת לה נשיקת לילה טוב, היא הסתכלה היטב בעיניה של רונית וחיפשה את השביל אל הלב שלה. אבל רונית עצמה את עיניה ואמרה שהיא עייפה מאוד, ואמא היתה בטוחה ששמעה חריקה קטנה, וכשהסתכלה ראתה איך האבן גדלה עוד קצת.

.....

בבוקר, כשלקח אבא את רונית לבית הספר הוא הציע לה עזרה בסחיבת האבן, שגדלה בלילה. רונית חייכה רק עם הפה, ולא עם העיניים, והבטיחה לאבא שהאבן קלה כמו נוצה, ושהיא לא מרגישה אותה כלל. אבא ראה איך האבן גדלה עוד קצת, ואת רונית הולכת לאט לכיתה, סוחבת לבד את האבן, האבן שהכבידה עליה מאוד.

.....

גם המורה ניסתה לעזור לרונית. היא לקחה פטיש ומפסלת, והחלה להקיש על האבן כדי לשבור אותה. רונית אמרה לה שהרעש שהפטיש עושה מאוד מפריע, ושהיא בכלל שכחה מהאבן. אבל העיניים שלה אמרו שהן זוכרות כל הזמן. המורה לא היתה בטוחה, אבל נראה לה שהאבן גדלה קצת במשך היום.

....

עוד יום עבר, ועוד אחד, ולמרות שרונית נראתה מאושרת, וגם הירבתה לצחוק, ושיחקה בהפסקות ואחרי הלימודים, העיניים שלה סיפרו סיפור אחר. העיניים שלה סיפרו שמשהו קורה בלב של רונית. רונית לא רצתה לשתף אף אחד ולספר איך הלב שלה נפגע. היא לא נתנה לסיפור שבעיניים שלה להפוך למילים, והעדיפה להמשיך ולגרור את האבן, שגדלה מיום ליום. למרות החיוכים היה ברור לכולם שהאבן מפריעה לה מאוד. אף אחד לא הצליח לעבור בשביל המוליך מהעיניים של רונית אל הלב שלה, כדי לראות מה קורה שם. קשה לעבור בשביל הזה אם רונית לא נותנת לסיפור שבעיניים להפוך למילים שיראו את הדרך אל הלב, ולכן איש לא הצליח להבין מה קרה. איך, פתאום, יום אחד, הופיעה האבן שגרמה להרבה עצבות בלב של רונית.

...

האבן המשיכה לגדול, ולרונית כבר היה קשה לשחק בהפסקות. היא ניסתה להמשיך כרגיל, אבל האבן הכבידה עליה. גם החברות שלה התרחקו ממנה, כי לאף אחת לא היה חשק לחכות לרונית שתמיד הלכה לאט מאוד בגלל האבן שהיתה צריכה לסחוב.

...

ערב אחד, כשאבא ואמא נגשו אליה לתת לה נשיקת לילה טוב, הם הבחינו שלרונית יש דמעה קטנה בעין. "מה קרה?" שאלו אמא ואבא.

.....

"אני חושבת שאני לא שווה כלום" אמרה רונית "אף אחד לא משחק איתי, ואין לי כמעט חברות. אני ממש לא אוהבת את הכיתה הזו".

..."

"אולי" אמר אבא "בגלל האבן קשה לך לשחק תופסת עם החברות שלך, ואז הן מעדיפות לשחק בלעדייך".

.....

"אם תנסי להתיר את החבל שמחבר אליך את האבן" אמרה אמא "יהיה לך הרבה יותר קל ותוכלי שוב לשחק כמו כולן".

...

רונית הסבירה שאם היא תתיר את הקשר של האבן אליה, האבן עלולה להתגלגל ולפגוע באחרים, וגם שאם האבן לא תהיה קשורה אליה, כולם יוכלו לגעת בה מתי שירצו, והיא ממש לא רוצה שזה יקרה, כי זו האבן הפרטית שלה; ואבא ואמא אמרו שיכול להיות שיש דרך להתיר את הקשר שקושר את האבן לרונית, וגם הבטיחו לה שאחרי שיתירו את הקשר ביחד, הם יחביאו את האבן גבוה בארון כדי שאף אחד לא יוכל לראות אותה, כי היא פרטית רק של רונית.

...

רונית הסתכלה אל אבא ואמא, והם יכלו לראות איך בעיניים שלה נפתח לאט לאט השביל אל הלב שלה. הסיפור שסיפרו עיניה של רונית הפך למילים, והמילים הפכו לסיפור של הלב. כשסיימה רונית לספר את הסיפור, היא הבחינה שהקשר בחבל שקשר את האבן אליה הותר, ושהאבן אינה קשורה אליה עוד......יחד עם אבא ואמא, הרימה רונית את האבן. היא שמה לב שכשמרימים את האבן ביחד, הרבה יותר קל לסחוב אותה, והיא הרבה יותר קלה. אבא ואמא הניחו את האבן בארון, במקום שרק הם ורונית ידעו עליו, ושם היא נשארה.

....

מדי פעם רונית הולכת לארון, מסתכלת על האבן ונזכרת בימים שעוד היתה קשורה אליה. כמה כבדה היתה אז האבן. היא נזכרת איך אבא ואמא עזרו לה להתיר את הקשר, ושמחה שהאבן כבר לא קשורה אליה יותר, ונמצאת רק בארון. והיא לא בטוחה, אבל נדמה לה שבכל פעם שהיא מסתכלת על האבן, האבן הופכת להיות קטנה יותר ויותר.

דרג את התוכן: