היא עמדה מול המראה. סוקרת את גופה, ידיה, רגליה, הבטן הקטנה. אומרים לה שהיא יפה, שיש בה קסם, אבל היא? "חייבת לרזות 10 ק"ג. חייבת." היא עשתה כבר הכול. דיקור, כדורים להרזיה, תוכנית לשינוי אורח חיים, דיאטנית של קופת חולים....אז מה עכשיו? את מה היא עוד לא ניסתה? מציצה שוב אל המראה, מחייכת חיוך עקום אל הפנים הניבטות. "חייבת לרזות. חייבת".

תמיד שבויה באותו מעגל אינסופי המבטיח ולעולם אינו מקיים. תמיד האשם, והכישלון הרובצים לפתחה. האם כל חייה יהיו מאבק מתמשך במעלה ההר? נגד גופה, נגד עצמה? חופנת ידיה, דמעה נסתרת, דהויה, עגמומית.

(יערה בת 35, דוקטורנטית באוניברסיטת ת"א).

מושג חדש יחסית בשמי התזונה הוא "אכילה אינטואיטיבית", המחזיר את האוכל למעמדו המקורי: ספק אנרגיה, משכך רעב ומספק הנאת אכילה, ומבריא מהיסוד את האובססיה הכפייתית למזון ואת התפיסה שאני שווה בהתאם למספר על המשקל שלי. אכילה אינטואיטיבית היא אכילה השונה משפת הדיאטה במהותה. היא מתחברת לקודים הטבעיים של הגוף, שיודעים בדיוק כמה לאכול כדי להיות שבעים ומרוצים. לא עוד ספירת קלוריות, לא עוד רשימות מזון, לא עוד מזון מותר או מזון אסור. אם אתם חושבים שזו רק נוסחה להשמנת יתר ואישור לרוץ לארון הממתקים, זה בדיוק הפוסט בשבילכם.
--------------------------------------
קיימות כיום שתי גישות עיקריות ומנוגדות להתייחסות אל בעיית ההשמנה: גישה ממוקדת משקל, שמיוצגת על ידי שפת הדיאטה ומתייחסת להורדת משקל כתנאי חיוני לבריאות, וגישה ממוקדת, well-being אותה מייצגת שפת האכילה האינטואיטיבית, הקובעת כי העיסוק במשקל, כמטרה או כאמצעי, דווקא פוגע ומעצים את תופעת ההשמנה.

שפת הדיאטה היא שפה ביקורתית ונוקשה, המעוררת בנו רגשות אשם ושיפוטיות, שבמילון שלה קיימות בעיקר המילים אסור, מותר, קלוריות, רזה, שמן, צריך, פחד ואשם. הרעיון העיקרי שמונח בבסיסה הוא "תאכלו כמה שפחות".
מה שציני בכל זה הוא שדווקא היא גורמת לנו להשמין יותר. סקר שערכה חברת TNS למותג תלמה בקרב 500 נשאלים בגילאי 18-65, העלה כי 34% מהנשים כועסות על עצמן אם הגזימו באכילה, כ-30% מהן מקזזות בארוחה או ביום הבא. לעומתן 42% מהגברים מעידים כי הם אינם עושים כלום (!) - אבל לא כולם -  27% מהם מוסיפים פעילות ספורט ו- 22% מהם מקזזים בארוחה או ביום הבא. באופן כללי, התחשבנות על אוכל וקלוריות מטרידה 16.5% מהנשים.  ושלא תשלו את עצמכם מספר דומה קיים גם אצל הגברים.

בשנים האחרונות, בעקבות כישלון הדיאטות – העצמתה של מגפת ההשמנה מחד והעיסוק האובססיבי בגוף, בקלוריות ובמשקל מאידך – התפתחה גישה חדשה הממוקדת ב-well- being  שלנו. מדובר בתפיסה חברתית טיפולית הצוברת תאוצה בקרב אנשי רפואה, דיאטנים וסוציולוגים. בבסיס הגישה עומד הרעיון לשחרר את המטופלים משפת הדיאטה, ששוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים, להתנתק מכללי הברזל של ”מותר ואסור”, ולהתמקד בהחזרת האכילה למצב נורמאלי תוך רכישת שפת האכילה האינטואיטיבית, המניחה שכולנו נולדנו עם קודים טבעיים של רעב ושובע. שפה זו מצויה בבסיס של כל אחד ואחד מאיתנו, אלא שכבר בגיל צעיר היא השתבשה, אם בגלל הדיאטות וחברת השפע, או כי כבר מגיל צעיר אמרו לנו מה לאכול וכמה, וטרחו להודיע לנו שאנחנו בכלל לא יודעים למה אנחנו רעבים וכמה אנחנו צריכים לאכול.

שפת האכילה האינטואיטיבית נשענת על הטבע שלנו כבני אדם השונים זה מזה בצרכים, בתשוקות, ובכמויות האוכל להם אנחנו זקוקים. היא נשענת על כך שהגוף שלנו זקוק למזון בריא ומגוון, אבל לא פחות מזה גם למזון מענג שאינו בהכרח בריא. לא זו בלבד ששפת האכילה האינטואיטיבית אינה עוסקת בקלוריות, באוכל טוב ואוכל רע או בקילוגרמים, היא עושה שימוש תדיר במילים כמו כיף, רעב, טעים, משביע, בריא ומהנה והרעיון המרכזי המונח בבסיסה אומר: "תאכלו בדיוק כמה שאתם צריכים כדי להיות שבעים ומסופקים".

שפת האכילה האינטואיטיבית מניחה שכל אחד מאתנו יכול לזהות האם הוא רעב, למה הוא רעב, מה טעים לו, מתי הוא רוצה לאכול כמה ומתי עליו לסיים. היא מניחה שלכל אחד מאתנו סולם רעב ושובע שהם שלו בלבד, ושאם נאכל מתוך הקשבה אליו, נגיע למשקל הגוף בו נועדנו להיות ברמה הגנטית. משקל זה אינו בהכרח המשקל בו אנחנו רוצים להיות, אבל הוא לבטח המשקל בו אנחנו יכולים לחיות חיים מלאים ובריאים ולאכול באופן בריא ומיטיב. 

איילת קלטר

דיאטנית קלינית מומחית לטיפול בהשמנה והתנהגויות אכילה

מנהלת המרכז לטיפול בשפת האכילה

מרכזת התוכנית "דיאלוג האכילה" - המרכז האוניברסיטאי אריאל שלוחת רמת אביב