היום מת מר אדרי ואני חזרתי ליפו ולבניין הכי זקן בשכונה. כשהייתי בן עשר, אמא שלי החליטה שדווקא במושב היא לא מצליחה להתפתח רוחנית והחליטה לקנות דירה במרומי בניין בן שלוש קומות ביפו. אני כילד, דווקא חשבתי שבמושב יש דווקא הרבה רוח, במיוחד בחורף או בבוקר והצטערתי שצריך לעזוב את הבית שלנו בחצר של סבא וסבתא, עם הריח של התנור נפט בחורף ושל השסק באביב.
ליפו עברנו בתחילת הקיץ, יומיים אחרי שהתחיל החופש הגדול. על הכניסה לבניין התנוסס שלט עם פיתוחים מפותלים של אר- נובו שהכריז כי שמו של הבניין הוא "בית פורטונה" – כנראה עדות למחווה רומנטית של קבלן מאוהב שרצה לפאר את דמותה של רעייתו בעודה בחיים.
בבניין היו שלוש קומות ואכלס חוץ מאיתנו, את חסיה ונחמה ורטהיים, אחיות שואה גרמניות שאיבדו הכל מלבד אחת את השניה. מולן גר פאבל פישר מבודפשט, שהיה אף הוא אלמן ניצול מחנות ובקומה הראשונה גר מר אדרי, שאת שמו הפרטי לא ידעתי בעצם עד היום, כשחזרתי לבניין וראיתי את מודעת האבל. "בית קרטופלאך" אמא הייתה מספרת על הבניין לחברות שלה ואני לא הבנתי למה, הרי ממש לא הייתה לבניין צורה של תפוח אדמה. אפילו לא צבע דומה.
דיירי הבניין היו אחוזי מסירות נוסטלגית מרה אחד לשני והפכו את הבניין הישן לחזית של אחווה ודאגה של אלה שלא נותר להם כלום חוץ מדאגות. חוץ ממר אדרי, שהיה מבולגריה ונחשב בעיני קולקטיב גרמניה-הונגריה כפחות כבוד וזכויות מפני שלא נדקר ממסמרי הכיבוש הנאצי. הוא היה השכן היחיד שלא ביקשו ממנו חלב או סוכר, שלא הביאו לו תפוח בדבש בראש השנה ושלא היה שותף להחלטות הקולקטיב בנושאי טיפוח חדר המדרגות או רכישת שטיחון חדש לבניין וכל זאת – משום שהיה בעליה של חיפושית כתומה של פולקסוואגן, מוצר משוקץ וחרפה לדורות. בשל כך, שנאו אותו חסיה ונחמה ורטהיים והיו עסוקות רוב שעות היום בגידופים והמטרת נאצות מאחורי גבו.
אמא שלי החליטה להצטרף ללימודי יוגה בסמטת מזל דגים, עוד לפני שזה נחשב לקיפולי יאפים ואני הועברתי אחר כבוד למשמר של פעמיים בשבוע אצל האחיות ורטהיים, לא כולל ארוחת ערב. לי לא שינה במיוחד כי ממילא ניצלתי את רוב זמני בהצצה לחלונות השכנים ולהעלאת השערות על איך הבית שלהם נראה מבפנים. עוד לא היו לי חברים והייתי הילד היחיד בבניין. וכך, הושארתי למשמורת אצל חסיה ואחותה הצעירה נחמה. שתיהן היו אלמנות נמוכות במיוחד ואחוזות אובססיה לפיצוי יגונותיהן הקשים באמצעות אכילה בלתי פוסקת והשקעת מיטב זמנן וכספי השילומים בקופות המיני מרקט השכונתי. מצד אחד, תמיד היו שוקולדים וממתקים בבית ומצד שני האחיות נראו כזוג כיסני בשר ענקים ודורסנים. בשעה חמש בדיוק הוכרחתי דרך קבע להימעך בין שתיהן כי "עכשף יש חטשות של ערף!" ולצפות בטלויזיה. את הזמן הייתי מעביר בלספור את כמות הופלים שקיבלתי מהן באותו יום ולהיזהר לא לעשות יותר מדי רעש עם העטיפה, כי חסיה לא שמעה באוזן ימין.
אחרי החדשות היינו יוצאים לחצר הבניין שהיה בה בעיקר חול ואני הייתי מחביא את הופלים מתחת לעץ הקבוע שלי כדי שאמא לא תדע כמה ממתקים אני באמת אוכל. חסיה ונחמה היו יושבות על הספסל, משקיפות על החיפושית של מר אדרי ופוצחות במטר גידופים. נוסף על היותו "שווארצע" שמעולם לא ידע רעב ובנוסף לרכב השטן שהיה בבעלותו, סירב מר אדרי להגיד את שמו הפרטי בציבור, או כל דבר שיסגיר משהו על עברו. כששאלו אותו האחיות לראשונה לשמו הפרטי "כי זה חשוף לדעת!" הוא התעקש שיפנו אליו כ"מר אדרי" והן ראו זאת כיהירות שאין עליה מחילה.
אני חשבתי שהוא דווקא די נחמד המר אדרי הזה. גם אני לא ידעתי איך קוראים לו אבל תמיד היה לו חיוך חם ועיניים כחולות צוחקות גם כשרק הייתי עובר לידו ואומר לו שלום. לקראת סוף החופש הגדול, אמא שהתקדמה לעבר תואר מאסטר ביוגה, החליטה שהיא צריכה להיות שעה לבד ולנצל את האנרגיות של יום שישי בים. זה היה בתקופה שאנרגיות היו שייכות בעיקר לחברת חשמל ואני התבקשתי להעסיק את עצמי בחצר אבל לא לצאת מתחום הבניין.
ירדתי לחצר וכמו כל יום שישי בצהריים, מר אדרי ישב על הספסל מול הבניין ואכל מרציפנים."בוא בוא מוסטפה, בוא קח מספאן" הוא קרא לעברי כשראה אותי. באתי וישבתי לידו על הספסל. "למה קראת לי מוסטפה?" שאלתי אותו. "כי יש לך כבר שפם קטן ואתה נראה כמו תורכו. הנה, קח אחד, לבריאות ילד". לא ידעתי מה זה תורכו אבל ניחשתי שזה משהו טוב. "איך קוראים לך?" שאלתי. "אדרי" הוא ענה. "רק אדרי?" "רק אדרי". "ומה השם הראשון שלך?" ניסיתי אולי בדרך אחרת. אבל מר אדרי רק הביט אלי וחייך. "אני אספר לך סיפור" הוא אמר. "אבל קודם תיקח עוד מספאן".
מר אדרי סיפר לי שלסבא שלו היה בית קטן בסופיה, הבירה של בולגריה. לאמא של מר אדרי קראו שרינה והיא עבדה בבית הקפה והגישה קפה או תה ועוגות ועוגיות תוצרת בית ללקוחות. שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השניה או "המלחמה של השואה" כפי שכינה אותה מר אדרי, הגיע לסופיה לבית הקפה עיתונאי בהיר שיער ועיניים ומקץ שבוע חזר לארץ מולדתו. לאחר תשעה חודשים נולד לשרינה בן זכר וכחול עיניים. מר אדרי. "אז איך קראו לך כשנולדת?" התעקשתי לדעת. "השם שלי, זה השם של אבא שלי. זה הדבר האחד שאמא שלי ידעה עליו". "ולמה אתה לא רוצה לגלות?" שאלתי. בדיוק באותו רגע עברו על פנינו חסיה ונחמה ורטהיים עמוסות שלל ליום השבת, כמות כפולה מהכל שחלילה לא יחסר. מר אדרי הביט עליהן בתוגה, חייך כאומר שלום ושתק. הן בתמורה פלטו יריקה קטנה הצידה והמשיכו בדרכן. "נשים טובות, נחמדות, הרבה צער יש בלב שלהן" אמר מר אדרי והגיש לי את המרציפן האחרון.
החופש הגדול נגמר, אני התחלתי ללמוד בבית ספר חדש והכרתי חברים חדשים. כבר לא הלכתי לנחמה וחסיה כי הייתי מספיק גדול להישאר לבד בבית ואחרי שנה אמא מכרה את הדירה ועברנו למרכז תל אביב.
בשנים שאחרי כפי שאמא שלי סיפרה לי, אחיות הבשר עברו לבית אבות יחדיו ועד סוף חייהן היו עסוקות באכילה ובגידוף כל מי שלא היה בשואה, פאבל פישר נפטר בשיבה טובה ומר אדרי נשאר לגור בבניין והספיק להתחתן עם אישה צעירה ממנו ולהוליד ארבע בנות ובן.
חזרתי היום לבית פורטונה ביפו. ראיתי מודעת אבל בעיתון והייתי חייב לוודא שזה הוא באמת, אם באמת קראו לו ככה. הפולקסווגן עדיין חנתה שם, מרופטת וחסרת גלגלים וילדים שיחקו מסביבה ובתוכה, הגינה נראתה כמו אז, חול, אבנים ועצים מחטניים והשלט של בית פורטונה כמעט נמחק מרוב לכלוך אבק וחול. עליתי לקומה הראשונה, וכבר מן המדרגות יכולתי לראות שעל הדלת מודבקת מודעת אבל. נעמדתי מול הדלת, קראתי את המודעה מתחילתה ועד סופה וירדתי חזרה לאוטו שלי, להתקשר לספר לאמא.
* הסיפור נכתב בעקבות מודעת אבל שראיתי בעיתון על אדם שנפטר וקראו לו – אדולף אדרי. |