כמאמנת, יש לי הזכות לקחת חלק ברגעים נפלאים רבים של המתאמנים שלי.

רגעים של בהירות גדולה,

רגעים של תובנה אישית מעצימה, משחררת,

רגעים של צמיחה,

רגעים של קלילות,

רגעים מתוקים של השגת יעד,

רגעים של חלומות חדשים הנרקמים.

לפעמים מאיימים על הרגעים האלה קולות שונים בראשו של המתאמן.

המפחיד והמתוחכם שבהם הוא קול המתחזה למורה דרך לצניעות. "אם תהיה כזה גדול, יכול ונפלא, זה יהיה מוגזם, ראוותני ומופרך".

בתשובה לקול הזה, הנמצא בכולנו, אין לי אלא לצטט את מריאן וויליאמסון (אותה כבר ציטט נלסון מנדלה בהכתרתו), ולומר לעצמי, למתאמני ולך:

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מכך שאיננו מתאימים. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא מכך שאנו חזקים מעבר לכל דמיון. האור שבנו - לא החושך - הוא שמפחיד אותנו יותר מכל. אנו שואלים את עצמנו, "מי אני חושב את עצמי? איך יכול להיות שאני מבריק, נפלא, מוכשר ונהדר?"

למעשה, איך אתה יכול שלא להיות? ... אין שום דבר נאור בצמצום עצמך רק כדי שאחרים לא ירגישו מאוימים על ידך. ... כשאנו מאפשרים לאור שבתוכנו להאיר, באופן בלתי מודע מקבלים האנשים סביבנו אישור לעשות בדיוק כך בעצמם. כשאנו משוחררים מהפחד שלנו, נוכחותנו אוטומטית משחררת אחרים."