המושג "להחזיר את ההורה למרכז" משמעו  בעיניי להחזיר את הסמכות ההורית לידיים הנכונות.

קרי,  ההורים. 

מושגים כמו "העולם שייך לצעירים" נטעו את התפיסות כי הקהל הצעיר הוא קהל היעד בעיני המפרסמים, זהו הקהל המוביל ולפיכך, כל מי שצעיר נחשב וכל מי שחצה את שנתו ה-40  שייך לאתמול. תפיסה זו יצרה מציאות חדשה שבה דור ההורים הוסט הצידה והנוער קיבל מנדטים חדשים. קולו נשמע יותר ויותר באמצעות המדיה .

מכיוון שאף אחד אינו רוצה "להישאר מאחור" אימץ דור ההורים מנהגים, לבוש, סגנון דיבור ותחומי עניין המדמים את אלו  של הנוער. הגבולות היטשטשו כשההורה מנסה בכל כוחו להפוך "לחבר" כדי להרגיש רלוונטי . הוא מבלה באותם מקומות, יוצא לחופשים היכן שצעירים מבלים, יושב בבתי הקפה הנחשבים ועוסק בפעילות ספורטיבית אקסרימית בהתאם (ומה עם ניתוחים פלסטיים?)  בהדרגה ,איבדו ההורים את המושכות .

הצורך להרגיש רלוונטי ושייך טישטש את הגבולות באופן כזה, שההורים איבדו את הסמכות ההורית. יותר ויותר ילדים פיתחו התנהגויות הרסניות (כיוון שמותר לנו הכל) וההורים עמדו חסרי אונים.

החיים בבית מתנהלים לפי רצונו של הילד. הורים פוחדים לומר "לא" ובמקביל מספקים לילדים יותר ויותר הנאות חומריות ללא כל צורך מצידם להתאמץ. 

טוב, אז מה עושים?

חוזרים להיות הורים ומפסיקים  להתנצל על כך.

ההורה אינו חבר של הילד.

ילד טרק את הדלת בכוח  בפניך – לא צועקים ולא נבהלים. פשוט עושים. מוציאים את הדלת מהציר שלה. תחייה כמה ימים ללא דלת. בבית הזה לא טורקים דלתות. האמירה צריכה להיות קצרה ועניינית. הבת נעלמת בלילות ואתם דואגים ולא יודעים עם מי היא מסתובבת?  זה הזמן לגייס את חבריה "ולבלוש". כן."לבלוש" להגיע למקום האירוע ולהיות נוכח. מתנות וצ'ופרים ניתנים אך ורק עבור מעשה או תמורה הולמת. דמי כיס הם זכות ולא חובה. וכך הלאה. 

הנוער זקוק למסגרת ולגבולות למרות הבעיטה וההתמרדות.

בשיחה עם בני בן ה-20 הוא אומר לי היום "חבל שלא הכרחת אותי יותר ודרשת ממני יותר".

אז לכל אלו שילדיהם עוד לא בני 20. הקשיבו וישמו. אומרים יש הורות אחרת .

 זו של פעם.