| השאלה ששאלתי את עצמי היא מה גורם לאדם אחד להקשיב בנחת ולייצר אמפתיה באמצעות ההקשבה ואילו האחר מייצר ריחוק ודחייה בחוסר היכולת שלו להקשיב או לשדר "אני מקשיב לך" ? בתפיסה שלי "אני מקשיב לך" פירושו "אני רואה אותך". רואה את הנפש שלך, רואה את המהות שלך, רואה את קשת הרגשות המהווה בסיס ונתבך למילים החוברות אחת לשנייה ויוצרות רצץ משפטי . הלראות את הזולת העומד מולנו היא היכולת הראשונית לוותר על ה"אני" שלי בנקודת הזמן הרלוונטית ולהתרכז ב"אני" של האחר. כשאנו צעירים בגיל או בהתפתחות האישית , אנו תופסים את עצמנו כחשובים ביותר בסביבתינו. הרגשות שלנו, הפעולות שלנו, המעשים שלנו הם אבסלוטיים. אנחנו הכי חשובים. עם השנים, ולא מעט חיכוכים בדרך, אנו יכולים לשחרר את האגו הגדול שלנו ולהבין כי קטונו. ומתוך הענווה צומחת לה היכולת לראות את האחר. להקשיב בקשב רב לרגש או רעיון של האחר. תופס הדבר ביכולת הקשבה בישיבה עסקית , בקרב חברים, קולגות, בין הורים וילדים ועוד. לנסיון החיים יש קשר רב אם כן ליכולת שלנו לפנות מקום לאדם נוסף זולתנו. היי, גם הוא חשוב" במצב זה, ההקשבה הופכת להיות שלימה, אמיתית. התגובות שלנו יהיו תמיד מחזקות וחיוביות. גם ביקורת יכולה להיות מכבדת . כאשר נוצר כבוד הדדי בין אנשים נוצרת קירבה וחיבור נכון. טוב אז יש יתרון או שניים בשיער שיבה... הא? |