עורב מיובש, ראם ולוטם בדרך למדבר / פרי מרגוליס "אני אאחר. מצאתי עורב מיובש בנתיבי איילון". הודעת ס.מ.ס הפסיקה לרגע את לעיסת הצהריים הקבועה שלי בחדר האוכל של החברה. "הוא מאחר. מצא עורב מיובש...חייכתי במבוכה לסוזי ואל עבר 4 זוגות העיניים שננעצו בחיוך המרומז שפשט בפניי. אני קוראת שוב את ההודעה על גבי הצג. "חייבים להגיע למכון הווטרינרי בדרום תל אביב"... עכשיו הסקרנות גברה על לעיסת חזה העוף המיוסר, שנח שמוט כנפיים על צלחתי. גייסתי את כל חוש ההומור האפרפר שלי וחייגתי חזרה אל ראם, אביר על האופניים, אשר רכב לאיטו בנתיבי איילון, מצא עורב צעיר בצידי הדרך. החליט כי התייבש בשמש , אסף אותו ולכן מעט מאחר. כבר מגיע. .."אני לא נכנסת לשום רכב עם עורב במושב האחורי" חשבתי לעצמי בקול רם משעשעת את חברותיי לארוחה . דקות ארוכות אחר כך פוגשת בלובי הבניין את ראם. שנינו דוחסים את שק השינה, האוהל החדש, המזרון הכחול המתנפח, הטחינה הגולמית וגרעיני החמניות לתא המטען ובעודי חוגרת את חגורת הבטיחות, קולטת בזוית עיניי זוג כנפיים משקשק ועין תורנית מביטה בי בסקרנות. "לא יכולתי להשאיר אותו באיילון..את מבינה...הוא התייבש". לאט לאט חלחלה בי הידיעה כי במסע עם האביר כחול העיניים שום דבר אינו ברור מאליו והדרך אל המדבר חופנת בחובה הפתעות מזן חדש. "מעולם לא הגיע אלינו עורב לטיפול" פולטת פקידה אדומת שיער עם עגילי חישוק ענקיים בחוסר חשק בולט. "אנחנו לא מטפלים בעורבים". "אבל הוא התייבש, הוא זקוק לעזרה" ענה ראם ברגש. "אני לא רואה שהוא פצוע ואין שום סימן להתייבשות. עורב הוא עורב. לא מקבלים עורבים"."אתם שירות וטרינרי?" שאל ראם. "אז אתם מטפלים בחיות במצוקה"... ענה מבלי להקשיב לאדומת השיער. "עורב זו חיה.....והוא זקוק לעזרה. אינפוזיה תעזור לו להתאושש.... " רק כשמחט אימתנית עם הנוזל הנחשק פילחה את בשרו הרך של בן הכנפיים נרגע ראם וכבר אנחנו בדרך למדבר, היכן שים המוות נושק להרי הבזלת האדומים והשמש החמה חורצת בו נחלי אכזב . "בדרך הישרה או העוקפת?" שואל האביר ," העוקפת, העוקפת" אני עונה מוכנית. העוקפת עוברת לה בינות הרים ועצי חורש... מתפתלת לה לאיטה דרך גלויה שוויצרית, עצי שקד מסתירים פירותיהם מעיניים זרות. האביר עוצר את רכבו וכבר נעלם במעלה החורש לדקות ארוכות, חוזר עם חופן שקדים ירוקים בכיסיו וסוד מרומז בעיניו. "טוב, הם לא בשלים, השקדים", אומר ויורק החוצה את עיסת הפרי. מעבר לעיקול פרושים מרבדי לוטם צהובים מעולפים תחת שמיים שקופים. "הלוטם הוא שיח שצומח בהרים והרותם הוא שיח שצומח בחולות" מסביר האיש לצידי. אני משננת את כל המידע החדש ואורזת באריזת ואקום לנוח עם עוד ידיעות שמעולם לא עשיתי בהן שימוש חוזר. אופטימית, אני מפנה מקום למידע חדש המסתתר בוודאי מעבר לעיקול הכביש הבא. הדרך פושטת צורה ולובשת צבע חדש. מעלה אדומים, מישור אדומים, כפר אדומים, ונשאר רק הצהוב המדברי . רוח חולית פוגשת עיניים וגרון מיובש. "יש המון בולענים כאן באזור" אני שומעת באוזן שלא נסתמה "אסור לזוז אם נופלים לבולען" אומרת מישהי בקולי. עכשיו נשארנו רק אנחנו. אביר כחול עיניים, הכביש ואני בדרך למצוקי דרגות. מפלסים דרכינו בדרך המתעקלת לה בנחת. השעון מפנה מקומו לשלווה נטולת כל קצב. גרגירי חול בטעם של חופש נערמים בפי.אנו מחנים בחנייה מאולתרת ושומר כבד גוף בוהה בנו מעבר למסך החולות. הפסטיבל כבר מתחיל , נאטארז' 2009. אני את שלי כבר עשיתי. כמעט מוכנה לחזור הביתה , לארוז את האביר ולרדת חזרה את כל הדרך. אבל יש את סיפור גוזל הצוקית שנפל מהקן והמבוקש שברח ל-2 חיילים מהרכב הצבאי, ובלי 2 הסיפורים האלו שייקרו מייד אחרי הפסטיבל - אני לא חוזרת הביתה. |