.... הוא שאל שוב, מביט לי עמוק בעיניים.

קפאתי.

- 'כוסית! עכשיו כשאת באה סוף סוף לבד ולא עם אבא שלך אני יכול לקרוא לך ככה...' הוא חייך, זורק אלי את המבט השובב-ביישן הזה שלו.

- 'היי!' השפלתי מבט. 'מ'ניינים? הממ... באתי כי המזגן באוטו... כבר פחות מקרר... כאילו... נראה לי שהתקלקל קצת, או משהו...'.

- 'זה בטח דליפת גז, מאמי. אבל בשביל זה תצטרכי להשאיר את הרכב לפחות לשעתיים, ועכשיו כבר לילה. אז תביאי ת'רכב באיזה בוקר... מגיעה מתל אביב, את, לא?..'

- 'אָה! אֶה... לא-לא! בכלל גרתי ברחובות, אבל עכשיו אני כבר פה, כאילו... חזרתי לנס ציונה, כן, הביתה... פחחח... בעסה לי קצת, נכון? אבל זה לא נורא, נכון? בקטנה, כאילו, לתקופה, וזה...וכאלה...'

- 'תאמיני לי...', חייך, משתדל להדגיש את המבטא המזרחי. 'מה שאת צריכה זה איזה גבר עשיר, עם בית, שיקח אותך ככה, מוכנה, כמו שאת, כמו מלכה, ישר לבית הזה שכבר יש לו. שומעת? ככה, איך שאת. את לא צריכה לעשות כלום. כמו שאת. כמו מלכה'.

- 'פחח... עזוב אותך...', חייכתי. 'זה לא עובד ככה היום. אתה יודע... יש את כל השיט הזה של הפמיניזם. נו, מכיר? אשה-משכילה-עצמאית-קרייריסטית-הבוסית-של-עצמה וכל החארטה, שיכולה להסתדר יפה מאוד לבד, ואפילו... אפילו להביא...'

- 'בולשיט! כמו מלכה!', התעקש. 'שיקח אותך ככה, כמו שאת, כמו מלכה'.

שתקתי.

הרגשתי כמו חלק מסצינה מסרט. הכי הזוי בארץ.

אמיתי.

הוא הצית סיגריה ונשען על האוטו הגדול שלי, השחור, וגם הוא די שחור בעצמו, וגבוה, והאמת שגם די חתיך. נשף את כל העשן הצידה והרים שתי עיניים כהות מבעד לריסי מניפה: 'תאמיני לי... הייתי לוקח אותך...'

התחלתי לזוע בחוסר נוחות, מסמיקה, משפילה עיניים. 'פחחח... נו, טוב... אתה כבר תפוס ממזמן!' מנסה להריץ צחוקים.

אלק להריץ ואלק צחוקים.

סתמי.

- 'צודקת. אחחח... מה זה תפוס.... יא-אללה...', נאנח. מסתכל הצדה. ושוב עלי. ושוב מחייך. 'יא אללה... נו, תראי איך את מסמיקה. ובכלל, מה יהיה? הגברים האלה, בדור שלך, יא חביבי... מה יהיה? הלך עליכם, הדור הזה שלכם, אה?'.

- 'כן, כן..', ממלמלת, 'אנחנו דור קצת בעייתי, יש מצב, אבל... אתה יודע... כאילו, בקטנה... מסתדרים... כאילו...'

- 'נו, מה, אז יש איזה משהו?.. מישהו?', הביך אותי עוד יותר.

- 'נו, אתה יודע... פה, שם, שם, פה, שום דבר מוגדר כרגע, אתה יודע... מנסה, מתנסה, הולכת, באה, מכירה, צוברת חוויות, ובכלל, רק שתדע לך שלדעתי זו התקופה שהכי כדאי לנצל ולעשות בה את כל מה שרצית ולא עשית וגם...'

- 'ומה עם שיחות נפש'?, קטע אותי בפתאומיות.

- 'הא?!'

- 'ועם מי את מנהלת שיחות נפש?...', הוא שאל שוב, מביט לי עמוק בעיניים.

קפאתי.

הוא חייך.

קלט אותי פחד. קרא אותי כמו ספר פתוח. קורא מחשבות. לבבות. נגע בנקודה רגישה. הנפש.

אחח... הנפש הזאת. הנפש שאני נושאת איתי כבר כל כך הרבה זמן. כמה צרות היא עושה לי, כמה. וכמה היא רוצה שיחות. אבל אפילו אני כבר לא ממש מדובבת אותה לשתף אותי. אין לי כוחות אליה.

אורות כחולים-סגולים ריצדו על העור השחום שלו, הבוהק מגריז. אחד העובדים הלחים שם איזה משהו על איזה רכב. הבטתי על ההלחמה. ואז שוב עליו. הבזקי אורות על כל וריד ושריר.

אמאל'ה.

הוא עדיין חייך והמבט השובב-ביישן הזה הפך להיות ממיס.

נלחצתי.

- 'אה... אממ... ההממ...', התחלתי למלמל בלי הפסקה, בלי הכרה. '...אתה יודע... שיחות נפש.. זה כאילו... עם מי שיש, לפעמים חברות... וזה.. וכאלה...'.

הוא הסתכל עלי עמוק בעיניים כמו צועק '!Cut the bullshit', ואמר בקול עמוק, מדגיש כל הברה: 'את יודעת... שאם תרצי מאמי... יש לך את המספר... ו...'

- 'טוב! וואי... נהיה מה זה מאוחר. מה זה תודה. אני, אני... אגיד לאבא להביא את הרכב, מתישהו, או משו, או משו, או משהו... סבבה? סבבה! טוב? הממ... יאללה, ביי!'.

נכנסתי לרכב, רציתי לטרוק. הוא עצר לשניה את הדלת וסידר את החוט שהשתלשל מהכיסוי של הצלונית, כיסוי שישב בכיס הדלת. חוט כל כך פעוט, כל כך לא חשוב, כל כך זניח בחיים, ועם זאת- כל כך משמעותי היה באותו רגע.

- 'הממ... שיהיה לך ככה מסודר, יפה. ואת יודעת... אם תרצי... פשוט תתקשרי'.

אללי.

טסתי משם. רוקמת את הפוסט הזה במוח. משננת שוב ושוב, מה אמר ומה עניתי.

יודעת עמוק בלב שאין מצב שאקח את ההצעה, אבל יודעת שהוא כן גרם לי לחשוב.

ולראות דברים, בחיים שלי,

אולי קצת אחרת.

או להרשות לעצמי להרגיש, בחיים שלי,

אולי קצת אחרת.

ואולי קצת פחות להתכחש, בפני עצמי.

המזגן חזר לעבוד פתאום, חלקית.

וגם הנפש שלי.