עברו שנתיים כבר, שנתיים מאז שחזרתי מפולין. מוזר לי לחשוב על זה כל כך הרבה, מוזר לי להרגיש לזה כל כך הרבה רגשות. אבל אני באמת מרגישה שחלק גדול ממני נשאר שם ואני רוצה לחזור לחפש אותו. אני מרגישה שלא ניצלתי את המסע הזה כמו שהייתי צריכה, שלא חוויתי אותו מספיק. הייתי עסוקה בלחשוב איך להרגיש מאשר לתת לעצמי להרגיש לבד. וככה עברו הימים וחזרתי.
השבוע בית הספר שלי חזר מהמסע הזה, אני מתבוננת בתמונות, מוזר לי לראות אותם. מקומות שדרכתי בהם, מלאים בפרצופי ילדים מחיכים. האם גם אני הייתי ילדותית שכזו?!
לא יודעת איך להרגיש, לא יודעת מה אני רוצה להרגיש אפילו, שזה עוד יותר מסובך בשבילי.
אני מקווה, שעוד מעט, בצבא או אחריו, אני אוכל לנסוע לשם, לראות הכל שוב, לבד או עם חברים. ואז אולי הכל יהיה שונה. אולי אז משהו ירד לי מהלב ואני אפסיק לחזוב על זה בלי סוף.... |