אני יודעת שזה מיושן
אני יודעת שזה רדוף
אני יודעת שבאתי לשם כדי לראות יצירת מופת אדריכלית
של גאון אנגלי, נורמן פוסטר.
אבל בדרך לשם, בתור שלא נגמר
ומתפתל מהבוקר עד הלילה
אי אפשר היה שלא לחשוב על זה.
וכשכבר הגעתי אל דלת הזכוכית שנפתחה
ונדחסתי עם ההמונים לתוך חלל צר כל כך - למרות המבואה הענקית והמזמינה
לא יכולתי שלא לחשוב על זה.
על הדוחסים, שממשיכים לדחוס בני אדם לתוך חללים צרים.
לשלוט באחרים, בלי להתבייש בזה.
זה לא היה לי נעים.
בכלל לא .
אבל אחר כך -
הגעתי אל הכיפה המרהיבה
שהיא חגיגה אמיתית של מעוף ותעוזה
שאהבתי על פרט בה.
ואחרי זמן של התרגשות גדולה ומתפעלת,
שוב היה צריך לרדת אל הקרקע
תרתי משמע
ושוב היה צריך להפרד מהמעוף הבריטי ולהכנע לתאוות הסדר והשליטה המחרידה של הגרמנים
שאפילו לצאת מהמבנה לא נתנו , ושוב יצרו תור ודחיסות חוזרת ונשנות (סך הכל 4 - מיותרות, אחת אחת)
ואז - הלכתי אל יער המצבות המזעזע של האנדרטה לזכר הפגיעה ביהודים
הסמוכה לשער ברנדנבורג
כי צריך לזכור את הדברים האלה
כי הם לא נגמרו.
בכלל לא..
|