ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
לא מזמן קפצתי עם ידידי, העיתונאי הוותיק דני רובינשטיין, לביקור בצפון, כלומר, מעבר לחומה הסינית שצמחה מסביב למטרופולין הקרוי "ירושלים השלמה", שהפך עם השנים לקונגלומרט של 28 כפרים פלסטינים,שצמחו להיות עיירות שמונות יחד כרבע מיליון ערבים, אשר רבים מהפוליטיקאים הישראליים נשבעים בשמן לא לחלקה. לא ביג דיל, עולים על קו 18 בתחנה המרכזית של שער שכם, במזרח ירושלים, ובמחיר כרטיס אוטובוס של 6 שקלים וקצת, בערך כמו נסיעה מקומית באגד או בדן, אתה מוצא עצמך בתוך פחות ממחצית השעה בכיכר מנארה, בלב רמאללה, בצד השני של הפלנטה.
אני מסתכל על האוטובוס הפלסטיני ועל נוסעיו ואינני מבחין בבעיה כלשהי; הנהג אדיב וסבלני, המכונה תקינה ושקטה וגם הנוסעים, בעלי חזות של בני אדם נורמטיביים, רגועים ואדישים. איש לא שואל לזהותנו או מפשפש בתיקינו. מעת לעת מצטרפים עוד נוסעים, הנה עולה על האוטובוס, שכל מושביו כבר תפוסים, צעירה פלסטינית בג'ינס ובטריקו צמודים, שיערה סתור, אולי סטודנטית, והיא אפילו אינה זוכה למבט מהגבר הצעיר שעלה בנקודת היציאה, ואינו טורח להציע להאת מקומו. לצידו יושבת צעירה אחרת, מוגנת בחיג'אב צבעוני. נורמליזציה.
כיצד חברת האוטובוסים המזרח ירושלמית מסוגלת להסיע אותנו בנוחות ובנעימות כזאת בין שני עולמות, שמרחק קוסמי מפריד ביניהן, בשישה שקלים ועדיין להרוויח? דני אומר, שכנראה הם חוסכים את הביטוח. אולי הם חוסכים את הביטוח, אך הנסיעה בטוחה ורגועה, כמו בעין הסערה. שועפט, על הרכס מתנוסס כמו דגל מסמורטט, שלד ארמונו שלהמלך חוסיין, שלא הצליח להבטיח את שלטונו על הפלסטינים של הגדה המערבית. המלחמה ב-1967 השאירה את מבנה הבטון, שתוכנן להיות מפואר ולשלוט על סביבתו כמו שמלכים אוהבים, עירום ומבויש. המלך עבדאללה, סבו של חוסיין, קנה את הגבעה הנישאה וחלם לשלוט על הגזרה הפלסטינית של ממלכתו מהארמון שיבנה, אבל כדורי המתנקש הפלסטיני מוסטפא שוכרי עשו, השיגו אותו, בשעת צהרים של ה-21 ביולי 1951, לפני שהקבלן הספיק להעמיד את השלד. עשו, שהיה חייט בעיר העתיקה ומקורב למשפחת המופתי חאג' אמין אל חוסייני,התחבא, כמו יגאל עמיר שלנו, מאחורי חגורת המאבטחים שהקיפו את המלך, כשנכנס בשערי מסגד אל אקצא, וחורר את המלך, אופס, מטווח אפס בקליעיו הקטלניים. לפני שנהרג בידי המאבטחים ירה עשו גם בנכד, חוסיין, שעמד ליד סבו, אך המדליה שענד הנער על חזהו עצרה את הקליע ואפשרה לו להיעשות למלך בעצמו למשך 47 שנים. טוענים כי הפלסטיני התנקש בעבדאללה בגלל כוונתו לכונן שלום עם ישראל. על דלת ביתה של משפחת עשו, הגאה, המתגוררת בשכונת שייח ג'ראח' במזרח ירושלים, טבועה עד היום הכתובת "בנה קסר ומא חשו - סלם ימינק יא עשו" (בנה ארמון ולא נכנס אליו - תבורך ימינך יא עשו).
יתכן כי כדוריו של הקנאי הפלסטיני עיכבו את השלום עם ירדן למשך כחצי מאה, אבל מרבית נוסעיו של האוטובוס לרמאללה, עדיין לא נולדו כשהמלך ההאשמי נרצח, חלקם אף לא ראה חייל ירדני על אדמת ירושלים. אבל הם ראו כיצד במקום הארמון של חוסיין צמח פרוייקט בנייה אדיר אחר - מפעל ההתנחלויות, שאותו אפשר לראות צומח בקנאות לאורך מסלול נסיעתנו - גגות רעפים אדומים, שנושקים לפרבריה של רמאללה.
לפני מחסום קלנדיה העיר מתהפכת על צידה, ומערב הופך למזרח. כאן גרים היהודים במזרח, בשכונות נווה יעקב ופסגת זאב, ואילו הערבים במערב, בשכונות בית חנינה וא-רם. באמצע תעבור הרכבת, שתסיע את כולם אל הלא נודע. הפאזל המטורף הזה טורף את הסיכויים שמישהו יצליח אי פעם לעשות הפרדה בעיר הזאת עפ"י המודל שכונות ערביות לערבים ויהודיות ליהודים. במסגרת הפרדוכסים הבלתי נגמרים שלהמזה"ת דווקא הימין "הפטריוטי" הישראלי מצדד באימוץ רבע מיליון הפלסטינים שחיים באותם 28 כפרים-עיירות שסופחו לירושלים ברגע של טמטום מאורות, בשם הקלישאות החבוטות על "אחדות ירושלים". ואילו השמאל המחבק והפתוח לגר, מגרד את פדחתו מתסכול על כי אי אפשר להיפרד לשלום מבני העם האחר. צריך לרחם על ההיסטוריונים, הפרשנים והסוציולוגים שיצטרכו לנסות לפענח בעוד מאה שנים מה קרה כאן, לכל הרוחות.
אבל מחלון האוטובוס רואים רק את המציאות המיידית, חומת בטון ומגדלי שמירה, שמסתירים את העין הצופייה מהן. מכיוון שפנינו החוצה מחליק האוטובוס בקלות דרך מחסום קלנדיה המופרט, מבלי שאיש יבדוק אותנו, ותוך דקות אחדות אנחנו במרכז רוחש החיים של רמאללה. עיר פתוחה -הרחובות מלאים שלטי חוצות המעידים על תנופה כלכלית, וחנויות היוקרה, המסעדות ובתי הקפה שוקקים ומציעים מחירים שאינם רחוקים מאלה של פריז ורומא (ושל לב ת"א, כבר אמרנו?). נהגי המוניות כבר אינם חאפרים, הם מקפידים להיות חגורים בתוקף תקנות חדשות שהוציא הראיס, אבו מאזן, אותו "עוף בלי נוצות", שהפוליטיקאים, אנשי הצבא והעיתונאים שלנו סיפרו כל הזמן שהוא רוצה אבל לא יכול. "אני אזרח טוב", צוחק נהג המונית שלנו, "אני מקפיד לשים חגורה גם בסלון, מול הטלוויזיה". נורמליזציה.
אנו צועדים לפגישה עם שר ההסברה הפלסטיני גסאן אל ח'טיב. משרדו נמצא בלב אחד המתחמים הרגישים, שבהם מרוכזים משרדי הרשות הפלסטינית ואני מופתע כי איש אינו עוצר אותנו בכניסה או מפשפש בכלינו. במידה מפתיעה של קלות יכולנו להעביר אתנו גם פצצת אטום. אבל בכניסה למשרדו של השר מקבלת אותנו פקידה נאת סבר, שמוליכה אותנו ללא עיכובים ללשכת השר. נורמליזציה.
אי אפשר להימנע מהמחשבה ההשוואתית המעיקה, אך הבלתי נמנעת, שאבוי שככה אירע לה, ל"דמוקרטיה היחידה במזה"ת", שהתדרדרה להיות ספרטה המסתגרת במצור מרצון, מאחורי חומות ומגדלי שמירה, נתונה למרות ארגוני ואנשי ביטחון לרוב, שתודעתה נשתבשה לה ואינה מסוגלת לנרמל את חייה. חברה שמובילה את נבחריה במכוניות משוריינות, מפלסת עבורם את הדרך בצפצופי סירנה היסטריים, ומסתירה אותם מקהלם, חברה חסרת ביטחון, מבוהלת מעצמה, מאז שיש לה קנאי משלה, שמחנה גדול בקרבה מודה לו על המעשה הגדול שעצר את בניין ארמון האשליות הגדול של השלום - תבורך ימינך, יא יגאל.
* הרשימה פורסמה בהעוקץ 19.10.2009
|
ruthy
בתגובה על האביב הערבי עבר בטנג'יר
ruthy
בתגובה על שלום "ל"כל השלום"
ruthy
בתגובה על החוק הרע הזה
בעז שדמות
בתגובה על תג המחיר של טייקוני הכיבוש
רונית שמר
בתגובה על אטרקציה בלוב ובמצפה הילה: אלה מתוך אהבה, אלה מתוך שנאה
מזל וברכה
בתגובה על הגרזן של שלדון
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (33)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אכן בדקתי. תודה על המידע. עבורי הוא חדש.
עבודה זאת שעשיתי לא הייתה קשורה כלל בנושאים פוליטיים, היא הייתה קשורה במפעל (פלסטינאי) מסויים שייצר מוצרים אזרחיים.
אני יכול רק להגיד כי הייתי מתקבל שם תמיד בשמחה, הייתי אורח רצוי מאוד שם וקיבלתי אירוח ממדרגה ראשונה.
עם הרבה אנשים שהיכרתי שם בזמנו אני בקשר (טלפוני ומיילים) עד היום.
אני רוצה לומר שאני מוחה ונחרד מההשוואה המקוממת השגויה והמכוערת בין הנאמר בפוסט והנושא בכלל למטבע הלשון המפורסם שטבע יחיאל דינור "פלנטה אחרת" בתארו את אושוויץ במהלך עדותו במשפט אייכמן.
הדברים אמורים גם לכותב הפוסט, שיש לי תחושה שבמתכוון השתעשע בהשוואה זו בכותרת הפוסט
(ואם מי מכם לא נתכוון, אז אני לוקח דבריי אליו חזרה)
הפוסט שלך, יזהר,
הוא
פוסט טראומאטי.
אני, עם איל נבו; בעד הקול השפוי שאתה מביא.
מעניין על איזו "היסטוריה שמוכיחה שוב ושוב שבני האדם אינם מצטיינים בתבונתם" מסתמך הבור הצבוע הזה, המרחיב פיו המבאיש ומגדף את המתווכחים עמו להם אין בכוחו להשיב - בעודו מתעלם כליל מלקחיה הברורים של ההיסטוריה העדכנית ביותר, המוכיחה עד כמה מופרכת ושטותית האידאולוגיה ה"תבונית" בה הוא מתיימר להחזיק (:
(משפט ארוך, אני יודע. אנרכיסטים נגד הגדר ופעילי "בצלם" מוזמנים לקרוא פעמיים-שלוש עד שיבינו)
אתה מחזיק מעצמך, אהה?!
רוב המגיבים, אין להתפלא, התנפלו עלי בשצף קצף והוכיחו, ממילא, את טענתושל הנריק איבסן כי הרוב בד"כ טועה, לאור העובדה הידועה שמרבית בני האדם אינםמצטיינים בתבונתם, כפי שאפשר לראות גם בנימוקי המגיבים המתלהמים כאן וכפי שגם ההיסטוריהמוכיחה שוב ושוב. אני כשלעצמי מיואש, לפני ואחרי הדברים הללו, ואין לי אלא לומר לכלאלה: לכו והיטפשו בצדקנותכם, בבורותכם ובעיוורונכם. צעדו כסומים בארובה אל מולהתהום, כפי שנאמר בספר הספרים ובספר דברי הימים של ישראל – "עם נבל ולא חכם".
אח איזה ימים טובים היו אז שאף אחד לא הפריע לנו לגזול להם את האדמה ואת ההגדרה העצמית. הערבים ידעו שהם ערבים והיהודים ידעו שהם אדונים והכל היה עלא כיף כיפק.
ואני זוכר את התקופה שלפניי האינטיפדה האחרונה.
לאור עבודתי הייתי נוסע כפעמיים בשבוע לרמאללה.
ביקרתי שם במסעדות, בתיי קפה, ובתיי מלון מפוארים ברמה הרבה יותר גבוהה מתל אביב.
למי שמכיר את העיר האם השמות: שכונת "אל מסיון", מסעדת "ברדוני", מועדון "פלמינגו" , מלון "גרנד פארק"אומרים משהו?
הזכרת לי את ילדותי בשנות ה-80,
אז היינו נוסעים מהשומרון לי-ם דרך רמאללה
וקונים שם מכל-טוב...
גם חברים ערבים היו לנו, בני-בית.
היו ימים, אני אותם זוכרת...
גם אני מאוד חולקת על אופן הצגת הדברים החד-צדדית ע"י הכותב שכפי שכבר ציינתי לעיל לא מובילה אותנו לשום מקום פרודוקטיבי ו/או טוב יותר (אלא אם כן טהרנות מוסרנית נחשבת להישג כלשהו...) עם זאת, הצד השני של המטבע, הוא שמן הראוי לשאול, לאחר הפיזוזים על "מותו של השמאל", היא איזה חלופה אנחנו מזמנים לעצמנו ולילדינו (וחלילה גם לנכדינו), והאם היא בכלל ריאלית לאורך זמן. אפשר לשנוא את ה"שמאל", ובעיקר את החלקים ה"קיצוניים" שלו (ולא ניכנס כאן לשאלה מהי "קיצוניות"), אבל צריך להיות אטום לחלוטין כדי שלא לראות את המחיר ההולך ומאמיר שאנו משלמים על המשך הסטטוס קוו הקיים שמחייב משכון (כמעט) מוחלט של כל מה שנבנה בעמל רב במהלך השנים, לטובת מולך הביטחון והמשך אחזקת ההתנחלויות/התיישבויות שמעבר ל"קו הירוק".
את חוסר היכולת להגיע להסדרה "נורמלית" של יחסי חילונים-דתיים ויהודים-ערבים בתוך המדינה, את הפערים הכלכליים שהולכים ומתרחבים בגלל שממשלות ישראל, בוודאי בעשור פלוס האחרון פוסעות בגישה חד ממדית של ניאו-ליברליזם כלכלי ש(כמעט) שאיננו מערערים עליו כי אנחנו עסוקים ב"להישרד" ותו לא, את האקדמיה המתפוררת וה"מוחות הבורחים", את מערכות החינוך והבריאות הציבוריות שנטחנות עד דק בין הצורך להקצות משאבים הולכים וטופחים לביטחון, לבין הגישה הניאו-ליברלית שמושלת בכיפה. ואני לא רוצה אפילו להתחיל לדבר על מישכון איכות הסביבה ועל "שיטות השקשוקה" ש"מתגלות" חדשות לבקרים כל פעם מחדש, שלא לדבר על האלימות והמתח המתמשך הזה בצוואר ובחגורת הכתפיים ש"מגלים" שהוא לא באמת "טבעי" רק כשיוצאים לחו"ל או נופשים בארץ במקום שאינו הומה אדם. אבל שוב הפעם, למי יש כוח לחשוב כל אלה ולטפל בהם כשכלל חיינו היא תוכנית "הישרדות" אחת גדולה שאין ממנה מוצא ופתח מילוט כי "אין עם מי לדבר" ו"לנצח תאכל חרב".
ולא, אני לא "תמימה" ואינני חושבת שיש פתרונות "קלים" או "אינסטנט" או שאפשר לקחת את הנוסחה של "אוסלו" כמו שהיא ולהחיל אותה מחדש, מבלי להתחשב בכך שה"מציאות" היא מסובכת לאין שיעור מזו שהיתה קיימת ב-1993 ומתוך התעלמות מהטעויות הקרדינליות שנעשו לכתחילה בהסכם הנ"ל. אבל אני כופרת בשלוש הנחות יסוד שמקופלות תחת הקביעה ש"אין עם מי לדבר".
א) הסברה לפיה אין מה להפסיד מהמשך הסטטוס קוו הקיים, ולכן אם יש "סיכון" כלשהו בלנסות ולשנותו, עדיף להותיר את הדברים על כנם. זוהי סברה בעייתית ומסוכנת לאור האמור לעיל, לא בגלל ה"שד הדמוגרפי", "גולדסטון"/או"ם-שמומם או מוחמד ברדאעי, אלא בגלל ההתפוררות שלנו כחברה מבפנים. ומי שלא מבין איזו סכנה קיומית טמונה בכך, מוזמן לחזור לדפי ההסטוריה של סוף הבית השני, או סתם לנפילת הגוש הקומוניסטי, כדי להבין שאין המדובר בקלישאות נבובות.
ב) המחשבה שבגלל ש"כבר ניסינו ותראו מה יצא", צריך לחכות, פחות או יותר עד שהפלסטינים יהפכו ל"מינימום שווצרים פצפיסטיים ורצוי עם עיניים כחולות", ולא דקה אחת קודם... טוב, אני מגזימה כאן, אבל אתם מבינים וודאי את כוונת הדברים. לכל צד במלחמה המתמשכת הזו יש פנקס אחד ארוך של כל הפרות הצד השני שהביאו מבחינתו למבוי הסתום ולהכשלת השלום, וגם אם לצורך הדיון, ה"פנקס הפלסטיני" נכון רק ב-10%, זה מספיק כדי ללמדנו שגם אנחנו עשינו טעויות שתרמו לגדיעת הסיכוי להגיע להסכם בר-קיימא בעודו בתחילתו. ואגב, כמות הפעמים שיצאנו למלחמות ולמבצעים צבאיים שלא הניבו את התוצאות המצופות כפי שהן הוגדרו ע"י הקברניטים לוקחת בכיס הקטן את מס' הפעמים שבהם נעשו נסיונות להגיע להסדר עם הפלסטינים אשר לא העלו פרי, ובכל זאת לא עלה בדעתנו להגיע למסקנה, נניח אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ש"בגלל שניסינו ולא הצליח", צריך להפסיק לאלתר כל לחימה...
ג) הקיבעון המחשבתי שאנו כופים על עצמנו בהימנעותינו אפילו מלדון, ביננו לבין עצמנו, באופן ש(אולי) ניתן לתת בו מענה לקשיים/אתגרים שבהגעה להסדר בר-קיימא עם הפלסטינים, בסיכונים שיש בכך אל מול הסיכויים. בכלל, מה קרה לנו שנהיינו כאלו "בוקים" וחסרי יצירתיות כאחרוני ה"גויים והמוז'יקים" שכה בזנו להם זה מאות בשנים, נהנים להגיד לעצמנו ש"אי אפשר לרבע את המעגל", כאילו שבאי יכולתנו לצאת מן המיצר, ולו תחילה רק במחשבתינו, מצוי איזה הישג בל יתואר, ולא כשלון מהדהד.
נכון, יכול להיות שגם אם ננתץ את כל הנחות היסוד הללו, נציע פתרונות יצירתיים ונדיבים לצד השני, ניתקל בסירוב איתן מן הצד השני לוותר על "זכות השיבה" ו/או להכיר באופן מלא במדינת ישראל, אבל מה לעזעזל יש לנו להפסיד מלפחות לנסות לפצח את ה"אגוז הקשה הזה" ולא לנוח מראש על "זרי הדפנה" המזויפים של "אין עם מי לדבר", משל לא היו בעצם סבכת קוצים שמדממת אותנו למוות.
גם אני שמח בשמחת רמאללה ושרק יהיה טוב.
אבל להציג את הטיול כאילו יצאת מחושך לאור בששה שקלים... נו... אפעס...
לכל המגיבים כאן: חברה', קצת חמלה לשמאלני הקיצוני האחרון. הרי בעצמכם ציינתם שהעם לא בשמאל. והבחירות האחרונות היו עדות ניצחת להתרסקותו של השמאל בכלל וזה הקיצוני בפרט. אז מה נשאר לחולם בהקיץ כמו יזהר וחבריו? להוציא קצת קיטור בפורומים וירטואליים כאלה? לחזור על אותה המנטרה המאוסה כמו תקליט שבור? לחיות את ההזיה כמו תחושת פאנטום אמיתית? הרי חיילים בפועל אין להם.
חברה', תנו כבוד לדינוזאורים - הם הרי נכחדו....
ועוד הערונת קטנה שנשכחה בתגובה הקודמת - הסיבה לכך שאין מאבטחים בכניסה למשרדי ממשלה פלסטיניים פשוטה מאין כמוה: ישראלים לא באים, חגורים חומר נפץ, להתפוצץ בקרב אזרחים תמימים. מאותה סיבה, אגב, לא מאובטחים גם בתי הספר וגני הילדים ברמאללה.
אין גבול לצביעות, אה? קודם לא שמתי לב מי כתב אותו, אבל אין ספק שהפוסט הזה מאיר את דו"חות "בצלם" באור הנכון: אוסף גיבובי הבלים של אנשים שבמודע ובמוצהר מתעלמים מנסיבות הסכסוך ומתבססים אך ורק על האג'נדה הפוליטית שלהם כשהם "מדווחים". איכס.
היה לכם טיול נהדר :-)
שווה 6 שקלים וגם הרבה יותר מזה.
כרגיל, דוקא בעלי הכוונות הטובות ביותר מוצאים עצמם - כמו כותב הפוסט - בעמדת הגזעני הפטרנליסט. אתה באמת חושב שהפלסטינים אינם נושאים באחריות לאסונם הנוכחי? אינך מבין שאילולא טבח האזרחים המחריד שכונה "מאבק מזויין" ו"התנגדות", המשך ישיר של מדיניות אמין "אבו נכבה" אל חוסייני, היתה כבר קמה מדינה פלסטינית (אולי לא ממש המדינה שקיצוני חזית הסירוב חולמים עליה, ולא כולל הרס ישראל באמצעות הגירת צאצאי פליטים, אבל בכל זאת, מדינה?)
לא למדת שום לקח מכשלון הפינוי החלקי בהסכם (אוסלו) והפינוי החד צדדי המלא (עזה)? לא למדת בעזה שהתנחלויות אפשר לפנות ורק המוות בלתי-הפיך? לא ראית כיצד השתמשו הפלסטינים בחירותם לא לשם בניה, אלא לשם הרס וחורבן? אינך מבין כמה שברירית "עין הסערה" שראית ברמאללה, ולא בגלל ישראל אלא דוקא בגלל כנופיות האיסלם הקיצוני והמשת"פים שלהם בקרב הפתח כמו מרואן פאקינג ברגותי? היית בכלל בשטחים בתקופת אוסלו? ראית את הפריחה, השגשוג והתקווה? התירוצים העלובים של ערפאת שר"י וחבר מרעיו הרצחניים להרס שחוללו נראים לך הגיוניים? למה? פשוט כי הערבים לא אחראים לכלום, כי הם... ערבים, נו?
אבל עזוב את כל השאלות האלה. במקומן רק שאלה אחת: האם לדעתך יתכן כיום הסכם שיבטיח במידה סבירה שלא יעשה שימוש בשטח שיימסר לפלסטינים כפלטפורמת שיגור רקטות והכנת פיגועי התאבדות? ואם - כפי שנראה - לא יתכן הסכם כזה, מה בעצם אתה רוצה מהיאהוד? שייסוגו תוך שירת "הא צואר קום שחט"?
יזהר, אני חושבת שאנחנו עם פוסט טראומטי למדי.מה גם שהגדרנו לעצמנו, וינקנו עם חלב אמנו את הנראטיב הזה , לא ראינו את הקונפליקט כמשהו שווה כוחות שניתן לפתר אלא במלחמה. (ולא עזרה לנו העובדה כי גם המנהיגים לא ניחנו באומץ לעשות שלום....)
אולי מה שנותר עד שיקום המנהיג המיוחל (אם וכאשר) הוא לעשות קצת שלום בקטן, בין אנשים, ולא ככובש ונכבש .
הדבר המעניין ביותר הוא שלהצלחה יש הרבה אבות, אבל הכישלון יתום
וכאן איש לא הוכיח שיש לו את הפיתרון, קל מאוד להיות מבקר [ביקורת]
דרך השלילה מחליקה ללא כל מכשול, אנו מותחים ביקורת ללא סוף על כל שילטון האוחז בהגה המדינה
ואין הבדל אם הוא משל הימין או השמאל
אנו מבכים את המציאות כביכול שאין לנו מנהיג בעל חזון היודע בברור את הדרך
איש לא תוהה מדוע עד עכשיו לא נעשה הצעד הראשון לכיוון השלום - המיוחל?
עד כמה שברור לי הלופה הזו בה אנו נמצאים, לעולם לא תבוא על פתרונה
שני העמים שונים בתפישתם ושאיפותיהם אחרות, דבר לא יגשר ביניהם
דומני שה"שמאל" שמח שלא מוטל עליו היום התפקיד לפעול, כי גם לו אין כל תרופת פלא,
ואז לא יתפש עם מכנסיים משולשלות לו לרגליו, ערום ועריה
חלומם של הפלסטינאים הפונדמנטליטים הוא שנסכים להתפנות לאחר כבוד אל בין
נחשולי הים שם פלסטין החדשה משתוקקת לראות אותנו
ויש כאן מספר מכשולים שטיבעם הרעב לכוח
א. מנגד לממשלת ישראל לא עומדת ממשלה פלסטינית שיכולה לחתום על הסכם - ו - אני מדגישה - ולעמוד בו לאורך שנים!
המלחמות הפנימיות על השליטה בקול הערבי [פלסטינאים+ חמאס+ חיזבאללה+ אירן וכו'] משמרות מצב ששלום לא יהיה בר ביצוע.
אם פלג אחד יסכים לחתום על חוזה שלום, תמידיימצאו עשרות פלגים אחרים שימשיכו בדרך הדמים והחבלה.
הכל טוב ויפה שברמאללה יש שקט, והפחד אינו שולט שם
חבלנים מתאבדים יהודיםלא מסתובבים שם ברחובות, לא תוקעים סכינים, או חוטפיםאו כל ומריעין בישין למינהם
כל זאת
ואין אני ימנית בדעותי
תודה
לאה
לטעמי עוד מאמר הזוי של השמאל הקיצוני אליו משתייך גם גדעון לוי אשר באינסטינקט פבלובי קופצים להאשים צד אחד בלבד בכל תחלואי הסיכסוך הישראלי \ פלסטיני.
הצד הפלסטיני טובל באידיליה ירוקה ונעימה, אין שומרים בכניסה , הכל חופשי ונחמד מין יופי טופי כזה.
רק אצל הישראלים הכל קודר ולא נעים, מה עושים השומרים בכניסה, חטטנות ציונית מיותרת , 6 שקלים ואתה בדרך לאוטופיה חלומית כזו...
There are no facts anymore, kiddo. Only good or bad fiction
Denny Crane, Boston Legal
האידיליה הפסטורלית המתוארת על ידי נסיעה בששה שקלים בקו 18 לרמאללה היא פשוט פיקציה גרועה. עובדות כבר לא חשובות, כל עוד הן עשויות להיות נכונות במסגרת סטריאוטיפים, סדר עולם חדש, אג'נדה פוליטית חברתית -- שלא לומר חלומות בהקיץ -- שמישהו מבקש לאמץ לעצמו. אולי צריך לגרום למשוררי הזמן האלה לבחון את ערכיהם באופן מציאותי: לשים את ה'תחת' שלהם איפה שהמלים שלהם. אני למשל ממליץ ליזהר באר וחבריו לשלוח את ילדיהם לסיור ברמאללה, על קו 18, ללא מלווים, ללא תקשורת וללא הודעה מראש שהנה - קבוצת 'בצלם' מתקרבת לעיר. למה לא בעצם? הרי הכל כל כך נורמטיבי, הכל כל כך רגיל ורגוע -- וזה כל כך קרוב -- רק מעבר לפינה של הפלנטה.