אמא אמרה שנולדתי רק עיניים וציצית שיער. ארבעה ימים אחרי באו לחיים. מחסניות תפוחות בחיוכים ומילים ושאלות. אמא סיפרה שלא הייתי תינוקת מחייכת. הייתי תינוקת מסתכלת. על הכול. כתם בקיר, סוליות נעליים, חלונות ובליל רגליים שבאו לבקר. גדלתי להיות הילדה הכי תיאורטית בעולם. רק לראות וללמוד. הסתכלתי בלי הפסקה. הצצתי באמא מתלבשת כדי ללבוש פיג'מה לבד – כפתורים והכול. שעות ישבתי למרגלותיו של אבא בבוקר כדי לשרוך שרוכים לבד. מהתלונות הקולניות של אמא כשאבא היה חוזר בערב למדתי לקרוא שעון ומאז אני אף פעם לא מאחרת. עם השנים כשניסיתי לטבול את ידי בעיסת החיים החמימה הבנתי שלראות טיפות של גשם זולגות על החלון זה מתוק ונעים אבל זה לא דומה בכלל לעמידה בגשם בלי מטרייה. היה לי די ברור שהרבה אני כנראה לא מבינה. ולמרות גילי המתקדם לא הייתה ברירה – It's back to the drawing board. הכי Late bloomer ביקום.
כדי ליירט תשומת לב משני חלונותיי הפרוצים יצרתי לי סט מושלם של תמרונים - תנועת ידיים נמרצת להסתיר מבט תמהה, סקרן ומהוסס. ומחיקה מוחלטת של המתיקות. מתיקות מסתבר, מזמינה מבט ארוך לעיניים. החזרתו לשולח משמעה הזמנה. ולי, מבט עמוק רק הריץ אותי לסגור וילון ולרשום על המבט Return to sender. מצאתי תמונת ילדות. שנים שלא הסתכלתי לעצמי בעיניים של אז. ונראה שהידיים רוצות מנוחה והעיניים רוצות קצת חברה. והילדה הקטנה הייתה כל כך מתוקה. והעיניים שלי פה. כאן ועכשיו. אני תוהה אם יהיה אחד שיוכל לפסק את ריסיי בחדווה של גילוי, ישחרר את כל מחסניות החיוכים שנשמרו עוד מאז בלחיי התפוחות וימצא חנייה לידי המתרוצצות עד שתשמע אנחת רווחה עולה ויורדת. וגם אם לא יבוא, זה לא ממש נורא. גם ככה היו הרבה שבאו ואני אפילו לא שמעתי את הנקישה. מלראות יותר מידי לפעמים שוכחים לשמוע. הימ"ח המדוגם שהקמתי לי בראש יחזיק אותי שמחה, סקרנית ומחייכת עד שיחרצו קמטים את הלחיים שפעם היו כל כך תפוחות.
|