היום זו פעם שניה שזה קורה.

אתמול והיום הצלחתי לעזור כוחות, לחבוש תחבושות, לארוז את הכרית החשמלית ולפזז לי בצעדי צב איטי במיוחד לשיעורים.

חבל שהמרצים לא יכלו להגיע.

יותר חבל שלא הצליחו להודיע לנו שאין שיעור.

 וגם ההודעה היחידה שאיכשהו התקבלה בעקיפין הגיע 5 דקות לפני תחילתו המתכוננת של השיעור.

(כך שלא יכולנו להמנע מלהגיע לכיתה ללא מרצה).

מכוון שזו תחילת שנתי ה6 בבאר שבע ובאוניברסיטה, זכור לי כי לעיתים יש בעיות שכאלה בשבועיים הראשונים. 

אמנם בדרך כלל טורחים להודיע, אבל הרעיון דומה.

בהמשך לפוסט הקודם על "לשחרר" , אני החלטתי לא להתעצבן מנושא ההברזות.  

ולהשאיר את הטיפול במחדלים לועד הכיתה הפעיל ביותר שלנו ולשאר הסטודנטים האנרגטיים יותר ממני.

רובו הגדול של מי שהכרתי משנים קודמות כבר סיים את לימודיו.

נותרו מעט מאוד פנים מוכרות באוניברסיטה ובשיעורים.

אבל, מה שהיה לי נחמד, ולקח לי זמן להבין , גם אנשים שלא מגיבים ושלא יוצא לי להיות איתם בקשר על בסיס יומיומי, עוקבים אחרי הבלוגים שלי.

זה נחמד כי זה חוסך לי להסביר את עצמי ועל מצבי.

אבל יותר מזה, זה נעים לדעת שמתעניינים במצבי, שלומדים על עולם הפיברו' מהחוויה האישית שלי, ובכלל שנהנים לקרוא את כתביי.

אז למי ששאל אותי היום מה שלומי, ועניתי שחרא (או לא משהו):

זה אמנם נכון, אבל שלומי גם יותר טוב, כי זה עושה לי טוב לחלוק ולדעת שיש מי שקורא בצד השני.

תודה!

נ.ב. הברכיים שלי נראות מוזרות למישהו?

יש הטוענים שהן בולטות יותר מידיי..(אולי זה עוזר לכאבים :( )