עשיתי כמה פעולות יומיומית ונעצרתי פתאום בצו .  הבטתי סביבי. העולם נראה כה  מוזר .אנשים  זזים בהילוך איטי ,תנועתם  מחוץ למסגרת ,לא מותאמת לרקע. הפרצופים הפוכים ולא ממוקדים.   השפתיים חצי משותקות חצי מחייכות .אין קול.המעבר אל קולטני המוח פקוק בנתונים לא מקודדים.הרגשות מתפרצים, סותרים ונערמים זה על זה כמגדל של ניידות משטרה במגרש גרוטאות."אתה שם לב לאדישות בעולם",שאלתי ."אתה מטורף כמו פשפש" הבהב  כתב יתדות על גולות עיני.

הזמן נמרח כמו משחה על מראה במשתנה ציבורית.  האוויר נשבר לרסיסים. המים צרו  צורה של גל דו מימדי על צג. האדמה החלה לחוג ,להאיץ ולהסתובב כחומר ביד קרמיקאי. נזרקתי  לשוליים והחלקתי אל חלל לא   ממולל .הרוח נשאבה ביניקה מתוך ראותי.הלב פעם פעימה אחת ונדם  ושוב פעם .בפערים חלפו גלאקסיות בצחוק מתגלגל. הדם הלם ברקה והעורק השתולל מכעס ,והתנפח  והתפוצץ כשרשרת של בלוני מסטיק.

 די.ביקשתי מהמפעיל. עצור.אני רוצה לרדת.

בתנאי, הוא אמר, שתתחיל לחייך.עדיף למות מלזייף,אמרתי. הוא לחץ על הכפתור האדום.נמאסת,אמר, וקולו התפרק והתפזר לתו ועוד תו כמו כמו קלידים של פסנתר שהושלך מקומה שלישית.