לאחרונה פורסם בעיתון "The Marker" סקר מקצועות נחשקים בקרב בני נוער. במקום האחרון, המקצוע שנתפס בזוי ביותר היה לא אחר מאשר חבר כנסת. זה בטח לא מפתיע אף אחד. זילות התחום הפוליטי, שיתכן שהמערכת הפוליטית הרוויחה אותו ביושר, הפכה כבר מזמן לספורט לאומי.

 

אנחנו יכולים לגחך על כך, להיות ציניים, אך ערעור המעמד של הפוליטיקה היא סכנה אמיתית ומוחשית לדמוקרטיה, וזו לא הגזמה.

בבחירות האחרונות נמחק למעשה השמאל הממסדי מהמפה הפוליטית. כולנו חווינו זאת ברגשות מעורבים: מצד אחד, המפלגות שהקימו את המדינה, שרבים מאיתנו הזדהו איתן כל חייהם, נעלמו בבת אחת. מצד שני, התעוררה בנו סוג מוזר של התרוממות רוח, כי הרי כבר זמן ארוך שמנו לב לתחושת ההיבריס בגופים הללו, הרגשנו מה הם עושים לא נכון, וגם לא הסתרנו מה אנחנו חושבים, אבל אף אחד לא הקשיב.

 

לפני כמה שנים, מספר חודשים אחרי שנבחרתי להיות יו"ר צעירי מרצ, יצאתי למשלחת של המועצה האמריקאית למנהיגים פוליטיים צעירים לארה"ב. היו שם עוד שבעה חבר'ה מרשימים מהעבודה והליכוד (שתי מפלגות שבעבר הייתי חבר בהן…). להפתעתי, ברבים מהויכוחים הפוליטיים על לאן צריכה ללכת ישראל, מצאתי את עצמי יחד עם חלק מה"ליכודניקים" (שאחד מהם, אבי וידרמן, היה יועץ רה"מ שרון!) בצורך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וסיום לכיבוש, כנגד חלק מהחבר'ה מהעבודה, שאמרו שזה יכול להמתין כי הנושאים החברתיים יותר בוערים. אמרתי אז לאבי שזה לא יכול להיות, שלא יתכן שאיש מרצ ואנשי ליכוד כל כך קרובים בדעות, ושאין לי ספק שרעידת אדמה פוליטית בפתח. בשנה שלאחר מכן הוקמה קדימה.

 

לאורך הקדנציה שלי כיו"ר צעירי מרצ מצאתי את עצמי הרבה פעמים מתוסכל – מצד אחד יש מעט מדי חבר'ה רציניים ומוכשרים שמוכנים להיכנס לפוליטיקה, ושכבר יש הם מפוזרים בכל כך הרבה מפלגות וגופים פוליטיים שונים.

 

לאחר הבחירות האחרונות והתמוטטות הסדר הקיים חברי מיקי גיצין (שעכשיו לומד בלונדון) ואני גילינו שאנחנו חושבים בדיוק אותו דבר. יצא ששנינו היינו מובטלים לרגע, וכך היה לנו זמן להפוך את התחושה שמתוך התוהו ובוהו הזה אפשר לברוא משהו חדש וטוב, שיחבר חיבורים שלפני כן לא היו מציאותיים. כך נולדה הרשת.

 

הרשת מבקשת להיות הזירה שבה ניתן יהיה לשתף פעולה. לקיים חיבור סינרגטי בין כל הגורמים המוכשרים הללו שמבקשים ישראל טובה יותר – ישראל שלא שולטת על עם אחר אלא חיה בשלום ובטחון בין שכנותיה, ישראל של סולידריות חברתית, ישראל מתקדמת. יש בינינו צעירים שפעלו ופועלים בתוך המפלגות: קדימה, העבודה, מרצ. אחרים מתחומים אחרים: אנשי עסקים, היי-טק, תקשורת, אקדמיה ועוד. להוות זירה למפגש, להחלפת רעיונות וגם למימושם.

 

הרשת היא כמו קוביית לגו – היא יכולה להתחבר לקוביות נוספות, היא יכולה להיות בסיס למבנה חדש ובאפשרותה גם להינתק אם לא מתאים. הזירה היא הפוליטיקה – כי היא הזירה המרכזית לשינוי בדמוקרטיה.

 

אין לנו את המותרות לשבת על הספסל. אנחנו חייבים לעלות למגרש כי מצד אחד זו יכולה להיות שעתנו היפה ביותר, אבל מצד שני, אם לא נעשה משהו, אנחנו לוקחים על עצמנו שותפות באשמה על מה שהולך לקרות כאן. אז יאללה, עולים למגרש.

 

אורי זכי