בשנות ה-80 וה-90 של האלף הקודם פעלה קבוצת צעירים בתוך מפלגת העבודה אשר כונתה "השמינייה היונית". חברי השמינייה היו: חיים רמון, יוסי ביילין, אברום בורג, ניסים זווילי, עמיר פרץ, יעל דיין, חגי מרום ונאווף מסאלחה. פעילות השמינייה עסקה במגוון תחומים: מעמדה ותפקידה של ההסתדרות, יחסינו עם הפלשתינאים, דת ומדינה ומאבק להצערתה של מפלגת העבודה. על מנת להבין את הזירה בה פעלו חברי השמינייה יש להיזכר במציאות הפוליטית של הימים ההם: מפלגת עבודה בת ארבעים ומשהו מנדטים, חוסר הפרדה בין ההסתדרות לקופת החולים הכללית (וחוסר אפשרות להתפקד למפלגת העבודה ללא הצטרפות להסתדרות), שירת האינטרנציונל בסיום וועידות מפלגתיות שנבע מאנכרוניזם ולא מסוציאליסטיות נלהבת, קונצנזוס ציבורי כי ניתן להמשיך בכיבוש ולשלוט בפלשתינאים לעוד עשרות שנים וגווארדיה וותיקה השולטת במנגנון חזק ומסואב שמתחיל בירקון 110 ונמשך עד לסוכנות היהודית דרך ההסתדרות.

 

חברי השמינייה בהנהגתו של חיים רמון ניסו לשנות את המציאות הזו. יוסי ביילין הוביל את המשא ומתן עם הפלשתינאים ועמד מאחורי הסכמי אוסלו, עמיר פרץ וחיים רמון חירפו את הקריירה הפוליטית שלהם במאבקם נגד הממסד האוליגרכי ששלט במפלגת העבודה ובהסתדרות ואברום בורג העביר החלטה, שנחשבה בימים ההם להיסטורית, בוועידת מפלגת העבודה הקוראת להפרדת הדת מהמדינה. כל חברי השמינייה, עשו ימים כלילות בניסיונות לרפורמה פנימית בשמאל-מרכז הישראלי עוד בימים שרבין קרא לשבור ידיים ורגליים ופרס עדיין לא חלם על מזרח תיכון חדש.

 

ועדיין, השמאל הישראלי העכשווי נוטה להיות ביקורתי כלפי השמינייה. הוא מעדיף לראות ברמון סוג של מפריט-על ניאו-ליברל שפירק את ההסתדרות וביוסי ביילין אליטיסט מתנשא. כשאנו בוחנים לאן המציאות הובילה את כל חברי השמינייה נדמה שעוד ניתן לראות את קווי המתאר של סימן הבעיטה שהשאיר עליהם השמאל הישראלי. כל חברי השמינייה מצאו את עצמם מחוץ למערכת הפוליטית, למעט עמיר פרץ שנשאר במשחק, וגם זה לא ברור לעוד כמה זמן.

 

בסופו של יום, למרות השפעתם הרבה על הפוליטיקה והחברה, לא מימשו חברי השמינייה את שאיפותיהם. לא רק שחיים רמון, המנהיג הכריזמטי והבלתי מעורער של חברי השמינייה לא נהיה ראש ממשלה, אלא שהוא גם לא היה שר חוץ, ביטחון או אוצר. יוסי ביילין, שרקם הסכמי שלום והיה השר היחיד שסגר משרד אשר הופקד עליו בשל חוסר נחיצותו, לא הגיע להשפעה מיניסטריאלית ממשית. בורג נבחר ליו"ר הסוכנות וליו"ר הכנסת, אך למעשה, איש מהם לא מימש את שאיפותיו.

 

כיצד הצליחו שמונת האנשים המוכשרים והאינטליגנטים הללו למצוא את עצמם מחוץ לזירה הפוליטית בפרק זמן שכזה? כיצד פרישתם, פרט לפרישתם של רמון וביילין, לא זכתה להתייחסות ציבורית כמעט?

מחיקתם מן המפה הפוליטית של חברי השמינייה היא נושא הדורש מחקר, אך הוא מתחבר אל סוגיית נוספת: כישלון דור הביניים. למעשה, כשאנו מסתכלים על המפה הפוליטית הנוכחית ובעשור האחרון לא ניתן לזהות אף דמות מנהיגותית או בעלת שיעור קומה. האם עידן המנהיגים הגדולים והכריזמטיים תם?

 

על מנת לבחון את השמינייה ובני דורה עלינו לבחון את ראשי הממשלה מן הדור הזה: בנימין נתניהו, אהוד ברק ואהוד אולמרט. הדור הזה, שהנהיג אותנו בעשור וחצי האחרונים (פרט לארבע שנים בהן שרון כיהן כראש ממשלה), נכשל בכל ההיבטים. אף אחת מהסוגיות המרכזיות שניצבות בפני מדינת ישראל לא נפתרו. הסכסוך הישראלי-פלשתינאי נמשך, האינתיפדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה ואלפי הקאסמים מעזה מעידים שגם ביטחון לא הושג. הרפואה והחינוך הציבוריים מקוצצים ומופרטים ושוק העבודה עבר תהליך אכזרי שאת תוצאותיו ניתן לראות במאות אלפי עובדי הקבלן המנוצלים. משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים ולא מצליחות לגמור את החודש ומוות תעסוקתי לבני 50 פלוס. אין חוקה ולא הושגה שום התקדמות ביחסי דת ומדינה. מצבו של המיעוט הערבי לא השתפר והיחסים בינו לבין הרוב היהודי הביאו את שני הצדדים למגמות לאומניות וגזעניות, בהתאמה.

 

ניתן למלא עמוד שלם בתירוצים ובטענות שישמיעו בני הדור הזה: קריסת בריה"מ ועלייה חסרת תקדים, מגמות עולמיות בשווקים ובכלכלה, שכנים לא סימפטים (מיתוס ה"וילה בג'ונג'ל") ותמיד יהיה מי שיאשים את שיטת הממשל. כל אלו לא מסתירים או אפילו אינם מטשטשים במקצת את העובדה הפשוטה והחותכת: "הדור הזה רקוב" כמילותיו של רמי פורטיס.

 

חיים רמון אמר בנאום הפרישה שלו: "בכל פעם אני שומע אנשים, כולל ח"כים מתרפקים על העבר. כמה זה היה 'שמח, נפלא, לפני שהגענו'. הכל היה זך וטהור ונקי. הנוסטלגיה המזויפת הזו נשפכת מכל עבר ומתארת אידיאל שלא היה ולא נברא…" וענה לביקורת הדורית. הוא קרא לדור הנוכחי לא להרגיש רגשי נחיתות מול דורות העבר.

 

מה שרמון שכח הוא שמרבית חברי הבית היום, ובטח הדומיננטיים מביניהם, לא סובלים מתסביכים עם דור המייסדים. הם פשוט לא הכירו אותם, לא נאבקו איתם בוועידות המפלגה, לא קראו להם להתפטר כמו שאולמרט בן ה-21 קרא למנחם בגין ב-1966 מראשות חירות אחרי הכישלון המי-יודע-כמה בבחירות. הם פשוט לא שייכים לדור ה'הוא' יותר, לדור שרמון משתייך אליו. לא רק במובן הגילאי. הגברת לבני לדוגמא, שמכהנת כראש האופוזיציה, משתייכת אומנם גילאית אל השמינייה, אבל היא נכנסה לעומק הזירה הפוליטית רק בעשור הנוכחי, בעוד שהם עשו זאת כבר בשנות ה-80.

 

גם אני כתבתי כאןעל ההתנשאות הכרונית של כל דור לגבי הדור שבא אחריו, אך התייחסתי אל בני הדור הנוכחי. בני הפחות מ-40, פחות מ-35, פחות מ-30. למעשה, כשאיש שמאל ישראלי צעיר מרים את עיניו ומחפש דמות מנהיגותית שתקים את המחנה מהריסותיו הוא לא מאתר אף אחד ועיניו ממשיכות למצמץ בחיפוש. בני הדור הנוכחי, ושיקראו לו דור ה-Y או דור ה-Z, צריכים לראות את המציאות נכוחה ולהבין שהדור הקודם, דור האימהות והאבות הפוליטיים, לא עמד בנטל. לא שלום, לא ביטחון, לא צדק חברתי. האחריות מוטלת על כתפיהם של בני הדור הנוכחי.