כבר עשר שנים בערך, מאז שאני עובדת בעבודות של גדולים, שאני עוסקת בתחום הפוליטי. במהלך השנים החלפתי תפקידים, ארגונים ונושאים, אבל דבר אחד נשאר קבוע: המימד הפוליטי. ועוד דבר אחד: תמיד הקפדתי לא להירשם כחברה באף מפלגה. ההחלטה הזו נובעת קודם כל מההיסטוריה הפרטית שלי – נולדתי בארץ קומוניסטית והיגרתי ממנה עם הוריי בגיל צעיר מאוד, בגלל שהם רצו שאגדל במדינה דמוקרטית. עם רקע כזה, אין מה להתפלא על הרתיעה מהתואר "חברת מפלגה" מצד אחד, ועל המשיכה החזקה לתחום החברה האזרחית מצד שני. כמי שלא מחויבת למפלגה כזו או אחרת, התלבטתי לפני כל בחירות למי להצביע. בראש בניתי לי מפלגה אידיאלית, שבה חברים כל חברי הכנסת שאני מעריכה, אבל במציאות נאלצתי תמיד, מה לעשות, להתפשר. מובן מאליו שאף מפלגה אינה מושלמת והציפייה לשלמות כזו היא מסוכנת בדיוק כמו התפישה-האחות לפיה יש להשאיר את ניהול המדינה לאנשי מקצוע שיבחרו לפי מדדים קפיטליסטיים של תפוקה ויעילות. ובכל זאת, גם אם מקבלים את המציאות הלא-מושלמת, ברור שמשהו רקוב במערכת המפלגתית הישראלית. מעבר לקלישאות על שחיתות ובינוניות, הדבר שהכי מטריד אותי הוא הפיצול המשתק בצד השמאלי של המפה הפוליטית. למרות ששוכנות שם כמה מפלגות שיכולות בקלות להסכים על סדר יום מדיני, חברתי ואזרחי, נראה שהן מעדיפות להתחרות אחת בשנייה במקום לשתף פעולה. בבחירות האחרונות עבדתי כמתאמת מטה ההסברה של התנועה החדשה-מרצ, כך שהתוצאות העגומות של התחרות הזו היו ברורות לי במיוחד. חברה יקרה שאני מאוד מעריכה, שהיתה פעילה בחד"ש בזמן מערכת הבחירות, הרגישה לא נוח להתקשר אלי אחרי התוצאות בגלל ש"אנחנו ניצחנו ואתם הפסדתם". העובדה שהגוש ששתי המפלגות שייכות אליו הצטמק ושכולנו, כל המתנגדים לכיבוש ולגזענות, הפסדנו – נשכחה. גם הקמפיין של קדימה בשבועיים האחרונים לפני הבחירות נראה מאוד מוצלח, עד שבודקים את התוצאות: קדימה העמידה בפני הציבור המתון את הבחירה השקרית בין ציפי לביבי. מה לעשות שבקלפי ההצבעה היתה דווקא לקדימה ולליכוד, כך שקדימה הצליחה להכניס לכנסת את עתניאל שנלר ודומיו בעזרת קולות של מרצ ומפלגת העבודה. גם כאן הקולות עברו בין מפלגות בתוך אותו הגוש, אך בניגוד למקרה של חד"ש, כאן יש לכך השלכות חמורות ממש, מכיוון שהח"כים הימנים של קדימה עשויים גם לעבור לגוש השני וממילא לא שותפים לסדר היום המתקדם. ולכל מי שקופץ: כמובן שגם מרצ לא נקייה מהבעיות האלו, אבל שוב – מה שמטריד הוא בדיוק ההתעסקות בהתנגחות הפנימית הזו. גם כמה מהיוזמות האזרחיות שקמו בעקבות תוצאות הבחירות – שחלקן, כמו "אפשר אחרת" פעילות וחשובות – עסוקות בעיקר בדיונים פנימיים על חשיבות הכיבוש לעומת הנושא החברתי ולהפך, ומתקשות לפנות לקהל רחב יותר. האנרגיה העקרה שמושקעת בליבון דקדקני של סוגיות אידיאולוגיות, באה על חשבון קידום ערכים ונושאים שציבור רחב מאוד מסכים עליהם. פתאום המודל האמריקאי של שתי מפלגות נראה מאוד קוסם – מיליונים רבים של אנשים, שלכל אחד ואחת מהם דאגות ודעות אחרות, פועלים באותה מסגרת ערכית וארגונית. אבל לפני שקופצים לשנות את שיטת הממשל או להרכיב ולפרק מפלגות, אנחנו יכולים פשוט להתחיל לשתף פעולה. כל אחת ממסגרות האם שלנו היא חשובה, אבל כולנו צריכים קבוצת התייחסות, כמו שמציעה הרשת, שתאפשר לנו להגיע לקהל רחב יותר ולקדם פעולות משפיעות יותר. ב-2 בנובמבר מתקיים אירוע ההשקה של הרשת – הזדמנות מצוינת לפגוש אנשים חדשים ומוכרים, לדבר ולהשפיע. מקווה שנתראה שם. רלוקה גנאה נציגת ארגון אוואז בישראל (פורסם במקור ב"עבודה שחורה") |