אוקיי, לא הייתי אמיתית לגמרי. למרות שהחלטתי לכתוב את הבלוג הזה לעצמי, בכל זאת עשיתי חשבון למי שקורא את הפוסטים שלי, עיגלתי ויפייפתי.

האמת היא שמעולם לא היינו זוג.

אני אפילו לא יכולה להגיד שזה היה רומן ארוך שנמשך חמש שנים. זה היה סטוץ רב פעמי.

אף פעם לא ידעתי מתי נפגש, זו תמיד היתה שיחת טלפון כדי לקבוע מעכשיו לעוד שעתיים שלוש.

בהתחלה לא היה איכפת לי, כי בשבילי זה היה סתם רומן עם בחור צעיר.

אחר כך לא היה איכפת לי, כי כבר אהבתי אותו.

כל כך אהבתי, עד שלא עניין אותי מה הוא מרגיש אלי, העיקר שיכולתי לראות אותו, להיות איתו.

כמעט לא יצאנו לבלות ביחד, כמעט לא עשינו דברים ביחד, את הפעמים שישנו ביחד אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת.

אחרי שנתיים הוא חבר למישהי אחרת והרחיק אותי. עבורי זו היתה נקודת אל חזור.

כשהוא נפרד ממנה חזרתי בחולשתי להתראות איתו כי הגעגועים גברו, ובכל פעם אמרתי לעצמי שזו הפעם האחרונה.

לקח לי עוד שנתיים וחצי עד שהתנתקתי ממנו רגשית לגמרי, והכרתי מישהו בן גילי.

גם כשהקשר הזה הסתיים, המשכתי לדחות ולהדוף את נסיונותיו של הבחור הצעיר להפגש. לא רציתי לראות אותו, לא רציתי לדבר איתו. הרגשתי שהקשר תם ונשלם, ושהפרק הזה בחיי הסתיים.

זו לא החלטה, זו ידיעה וודאית.

אז מה בכל זאת כל כך הסעיר אותי עכשיו כשנודע לי שהבחור הצעיר מצוי בקשר רציני?

בחנתי את עצמי לעומק ובכנות, והגעתי למסקנה שהכל אגו. אגו פגוע.

אני מקנאה שהוא באהבה ואני לא, אני מקנאה שהוא בזוגיות ואני לבד, אני פגועה על שלבסוף וויתר עלי ובחר במישהי אחרת לקשור את חייו בחייה, אני כועסת על שהשיג אותי, על שהסתדר, על שהצליח יותר ממני. זה הכל. אגו טהור. אגו ילדותי פגוע ומטופש.

וזה מחבר אותי לפוסט של אתמול על המחשבות.

כשאני מנסה לחשוב מה הוא חושב אני פשוט מתעמרת בעצמי.

כשאני מתחילה לחשוב מה הייתי בשבילו, איך שכח אותי.. האם הוא נזכר בי לפעמים.. מתגעגע אלי?.. כל המחשבות האלה עושות לי רע.

לעומת זאת, כשאני חושבת על עצמי, אני נרגעת מייד כי ברור לי שעשיתי נכון, ושמה שקורה איתו עכשיו לא קשור אלי ולא עינייני.

אני צריכה לשים לב על מה אני חושבת ולהשאר במקום טוב ושקט. לא לנבור בעבר ולא לחטט.

את הבלוג הזה התחלתי לכתוב ממקום נמוך מאוד, אולי הכי נמוך שהייתי בו אי פעם.

הבלוג הזה ילווה אותי במהלך השנה הקרובה.

אני מתחייבת בפני עצמי לכתוב כל יום ורק אמת.