כותרות TheMarker >
    ';

    ההלוויה של אבא שלי

    25 תגובות   יום רביעי, 29/8/07, 20:06

    (מנסה עליכם סוג של חומרים שלא פרסמתי בעבר. הנה זה בא....)

     

    ההלוויה של אבא שלי.

    נכתב לפני שנתיים, במהלך השבעה.

    לפני שנקבר,

    הלכנו לראות אותו.

    רציתי להיות שם.

    שלושה ילדים מבקרים את אבא.  

    איש הטהרה

    פתח בסבלנות טרחנית

    המון ליפופי בד

    קשר אחרי קשר

    בצרור הקטן

    שהוא הראש של אבא

    ראש כל כך קטן

    עד שהגיע לסוף הקשרים הפרומים

    ופתח את הבד האחרון

    והגיע לצמר-גפן מרובע גדול

    שכיסה את האף הגרום ואת הפה.

    לא, לא ראיתי את הפה.

    הצמר-גפן הורם וסיבים ממנו

    נתקעו בנחיריים

    ונדבקו לסיבי הזקן

    שממשיכים לצמוח למתים.

    והעיניים

    העצומות

    נראו כמו שני פסים עזים של דם.

    היה לו דם בעיניים.

    ככה, זיהינו אותו בקלות.

    הבטנו רק לרגע.

    האיש החל לקשור בחזרה

    ללפף את הסמרטוטים

    להחזירו למקומו.

      

     

    דרג את התוכן:

    תגובות (25)

    התוכן ננעל וכעת לא ניתן להגיב.

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/3/08 22:07:
    רגע נורא. חוזר אלי כל הזמן, מאז שאיבדתי את אבי לפני שנה. כוכב על הכתיבה הכל כך מקלפת והנוגעת באומץ בעצב החשוף. 
      11/1/08 09:43:
     

    את האור, חנה, את האור

    כתיבתך חודרת לב

    מעוררת רגש ותחושה

      9/9/07 15:11:
    תודה לכולכם. להעלות את המילים לאוויר משמעו לקבל משוב, שאני כל כך מודה לכם עליו. מבחינה מסויימת, יחסים מורכבים הם סוד - וסודות מתים באור, משחררים לחיים טובים יותר. אתם האור.
      9/9/07 15:09:

     

    צטט: maya-mi 2007-09-09 12:28:24

    אני לא ידעת אם זו השפעת החגים הקרבים אבל בדיוק אתמול חשבתי על אבא שלי שנפטר לפני 6 שנים, והכתיבה האמיצה שלך החזירה אותי שנים שנים אחורה כשסבתא שלי שהייתה ועודנה המלאך השומר שלי נפטרה. אני זוכרת שביקשתי לראות אותה ממש לפני הקבורה וכשפתחו את התכריכים הדבר הראשון שראיתי היה את העיניים שלה תכולות צלולות כמו הים

    (כן.. הם שכחו לסגור ולכסות אותן)קפצתי בבהלה,  ולקח לי כמה ימים בתוך השבעה להזכר שבעצם בחייה צבע עיניה היה חום. ופתאום זה הפך לסימן של מעין השלמת מעגל עבורי - תינוקות רבים נולדים עם עיניים כחולות שמשתנות עם הזמן והנה המוות שינה אותן שוב  והחזיר את הכחול התם הזה לעיניה - התחושה שהשלימה את תפקידה בעולם הזה השאירה אחריה רק את שובל אהבתה העצום

    תודה עלהתזכורת

    את יודעת, כשהילדים שלי נולדו והכרזתי על עצמי בהומור כבית חרושת לילדים קרחים, אמר לי מישהו שאנחנו נכנסים לעולם ויוצאים ממנו אותו דבר - קרחים ובלי שיניים. את מוסיפה: ותכולי עיניים. אכן, רגע נוגע שנותן פרופורציות על מה שבין ההתחלה לבין הסוף, לנצל כל רגע שיש לנו שיער, שיניים, ועיניים חיות.

      9/9/07 12:28:

    אני לא ידעת אם זו השפעת החגים הקרבים אבל בדיוק אתמול חשבתי על אבא שלי שנפטר לפני 6 שנים, והכתיבה האמיצה שלך החזירה אותי שנים שנים אחורה כשסבתא שלי שהייתה ועודנה המלאך השומר שלי נפטרה. אני זוכרת שביקשתי לראות אותה ממש לפני הקבורה וכשפתחו את התכריכים הדבר הראשון שראיתי היה את העיניים שלה תכולות צלולות כמו הים

    (כן.. הם שכחו לסגור ולכסות אותן)קפצתי בבהלה,  ולקח לי כמה ימים בתוך השבעה להזכר שבעצם בחייה צבע עיניה היה חום. ופתאום זה הפך לסימן של מעין השלמת מעגל עבורי - תינוקות רבים נולדים עם עיניים כחולות שמשתנות עם הזמן והנה המוות שינה אותן שוב  והחזיר את הכחול התם הזה לעיניה - התחושה שהשלימה את תפקידה בעולם הזה השאירה אחריה רק את שובל אהבתה העצום

    תודה עלהתזכורת

      9/9/07 11:42:

    מתוקה שלי,

    אכן סגירת מעגל כמו המעגל עצמו היא מורכבת מרגעים קטנים וטעונים.

    את אחרי,

    סגרת.

      8/9/07 01:54:

    זה נשמע לי כמו תמונה או רגע שנצרב עמוק בתודעה ובזיכרון ולא מרפה.

    צריך הרבה כוח כדי לעמוד במראה כזה.

     

    מעניין איך את מרגישה עם החשיפה..

      8/9/07 00:08:

    ברגע הראשון זה היה נראה כאילו כתבת על אבי.

    אני חושבת שזהו אחד הרגעים הקשים שעד היום קשה לי להבין אותו...

    המוות מול העיניים.והזיכרון עדיין חי...קשהלחבר באותו רגע בין השניים.

    אצלי עברו שלוש שנים.והזיכרון עוד חי.

     

      2/9/07 13:07:

    מצמרר....

    את כותבת יפה חנהלה, מינימליסטי ונוגע.

      30/8/07 00:49:

    כואב

    ממש כואב

    אני לא יודעת איך הצלחת לכתוב את זה

    אני אישית מעדיפה לזכור את חיוכה ודל שפתה של אמי

    רעות

      29/8/07 23:59:

    חיבוק

     

    ותודה על השיתוף האמיץ

    נועה

      29/8/07 22:20:

    איזה אומץ!

    מסוג המעמדים שאנו נוטים להדחיק

    ולבטח לא לכתוב עליהם.

    מורידה את הכובע. 

      29/8/07 21:05:

    ואו..

    זה מסוג הרגעים שאני לא יכולה לדמיין את עצמי עומדת בהם.

     

    הפכת לי בבטן.

      29/8/07 21:04:

    תודה למגיבים/ות עד כה. הקשר שלי עם אבא שלי היה מורכב. היום אני יודעת שהוא סבל מפוסט טראומה ("הלם שבי" - הוא היה שבוי בתנאי מחנה ריכוז אצל הגרמנים בין הגילאים 18-22), מה שהכתיב את אבהותו הקשה וישב גם על חוויות ראשוניות של יתמות מילדות לאמא שכנראה התאבדה, אם חורגת נוראית, אב קר ומנוכר וכיו"ב. בחווייה שלי, הייתי ילדה מוכה, שורדת. בחוויית הילדות שלי כפי שאני חווה אותה היום, בפרספקטיבה, יש גם חמלה רבה כלפי אבא שלי. אז, לא אבחנו ולא טיפלו בתופעות שאבא שלי סבל מהן. אני מקווה שהיום כן. למען הסובלים וילדיהם.

     

      29/8/07 21:04:
    חנה, כנראה שככה זה בחיים וככה זה במתים - זוכרים את האנשים עטופים ולפופים בקשרים ומעטפות, ולרגעים, רק לרגעים, מתגלים הפרצופים האמיתיים.
    ידעת לתאר במילים דברים שקשה לתאר. תודה.
      29/8/07 20:58:

    חנה יקרה-

    מארג החיים...כמו מארג המוות שעטף את גופו של אביך. דם , יזע, דמעות,נשימה,חיבוק, אהבה...העדות שלך- היא החשובה.

    מחבקת כיתומה את יתומה, דיאנה

      29/8/07 20:51:

     

    צטט: פוקסי 2007-08-29 20:50:06

    פה

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=127724

    הייתי, הגבתי.

      29/8/07 20:41:

    מצמרר.

    עצוב לראות ככה אדם שאהבנו.

     

    :-(

      29/8/07 20:37:

     

    צטט: פוקסי 2007-08-29 20:36:54

    אחד הרגעים הקשים

    מעניין, גם אצלי בבלוג כתבתי היום ואתמול משהו שקשור בזכרונות לאבי שנפטר

    תן קישור....גם אגש לקרוא כמובן.

      29/8/07 20:36:

    אחד הרגעים הקשים

    מעניין, גם אצלי בבלוג כתבתי היום ואתמול משהו שקשור בזכרונות לאבי שנפטר

      29/8/07 20:27:
    היה לי מאד קשה ומאד עצוב לקרוא את המילים. לא פשוט לכתוב אבל גם לא פשוט לקרוא.
      29/8/07 20:24:

    רגע מצמרר

    שדורש הרבה אומץ

    אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לו.

     ייתכן שקירבה ואהבה חזקים מן המחשבה המצמררת.

    גם הכתיבה על הדברים הללו דורשת אומץ

    גם לכך אינני יודע אם הייתי מסוגל

    ייתכן שהקירבה והגעגועים חזקים יותר.

    כתוב ברגישות עטוף בצמר גפן

    כך נושרים זה אחרי זה התכריכים

     

      29/8/07 20:23:

     

    צטט: טל אלכסנדרוביץ שגב 2007-08-29 20:12:56

    רגע קשה ובלתי נשכח

    אכן, טל. והפחד מהרגע הבא גדול יותר ממורכבות הרגע הקודם.

    רגע קשה ובלתי נשכח

    פרופיל

    חנה בית הלחמי
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין