לשבת ערום על השטיח. לנשום עמוק, קצוב אל תוך הריאות, והחוצה דרך האף. אוויר קר חודר מהחלון הפתוח לרווחה אל הגינה ושקט. שקט של בוקר. פתאום מתוך השקט אהבה מטורפת. אני מתנפל עליי, אוהב ומחבק, מתפרש על כולי, מנשק את השפתיים, מלטף את הראש הקוצני, את הזיפים, רואה את העיניים הכחולות, הגוף הערום, הנעים, המשתנה בין חלק למחוספס. אני מנסה להתחמק ממני, מסב את הראש והמבט, מנסה להשתמט, כאילו לא מגיע לי. אני לא מוותר לי, ממשיך לחבק, ללטף, לנשק, להתקרב, לחמם, לאמץ אליי. מתחבר אל עצמי, כמו הייתי אישה וגם גבר, מביט בגבר שאני ומרגיש את האישה שהנני. דמעות של שקט. (פורסם ב-12 במרץ 2009 בבלוג שלי בתפוז) |