ירדתי מהמטוס מברלין הקרירה,

אל תוך החום המהביל.

תוך שעתיים,

ברחתי ממנו אל הקולנוע, כמובן.

אל העולם האחר כל כך, של אירן הכפרית.

ב'שירת הדרורים' יש כמה תמונות שלא ימחקו מהזכרון, כי הן יפות להפליא

אבל יש גם עלילה.

הבמאי מג'יד מג'ידי משרטט בעדינות רבה

חיים של משפחה, שם.

עם אבא שרוצה רק טוב ועובד קשה והרבה

עם אמא, מקסימה, רגישה וחכמה, שמנסה לתמרן בין האגו שלו לבין הצרכים של ילדיה, חברותיה ושכניה

ועם ילדים מופלאים, שבא לחבק ולאמץ מיד.

כי הם יפים ונעימים וטובים ונבונים.

וזהו - כמו בכל בית, יש גם בחושה ההיא באירן פער דורות וקשיי הורות.

ויש אהבה וכעסים וסימני שאלה.

ואולי בגלל שבדיוק חזרתי מהגרמנים,

התרגשתי מאוד מהיצוג המעודן הזה של המון אנושיות נוגעת ללב.

אז ללכת?

בטח.

אפילו עם ההורים.

כי כשהאבא כארים מתחיל לשיר שם, פעם לאשתו ופעם לילד שלו,

הדמעות פשוט נקוות בעיניים.

כי ככה זה, כשאוהבים!!