מה שומר עלי?
פעם פעם, קיבלתי במתנה זוג כנפיים.
מפונקת
-- יום שישי היה מגיע, ולקראת ערב, רחוצים לבושים סרוקים, היינו חולפים על פני סנהדריה, כשקריאות שעבס מלוות את דרכינו לבית סבתא. כבר בחדר המדרגות היה מדגדג באפי אד של פלפל שחור מתוך ריחות עוף צלוי ותפודים אפויים. -- במטבח של סבתא, על הקיר, בין מקרר למדף, הייתה תלויה חנוכיה שהכנתי בגן. כזאת פשוטה - פרוסת גזעון עץ צבוע לק עליה דבוקים תשעה קני נחושת קטנים, וכתובת בטוּש גננות סגול - תמר מ. -- ואחרי הקידוש ואחרי האוכל ואחרי פאי התפוחים ואחרי שנסגרה הדלת, הייתה סבתא מציעה את המיטה בחדר הקטן שליד חדרה, ואני הייתי פושטת שמלה, לובשת פיג'מת פלנל תכולה ושוקעת אל תוך שמיכת פוך, לחי אחת עמוק ברוך כרית, לחי שניה מנושקת בשפתיה של סבתא. גוד נייט ננה, הייתי לוחשת חיוך. סוויט דרימס דיר, הייתה מחייכת לי חזרה. -- ובבוקר הייתי נעורה מריח לחם קלוי וממהרת אל השולחן הקטן שהיה ניצב במטבח הקטן, ועליו ערוכים - שני גביעים כסופים ובם חצאי אשכולית בזוקים סוכר, שני גביעוני ביצה רכה, כסופים גם הם. שתי כפיות - קצותיהן רבועות, שטוחות, שני סכינים רחבי להב, שני מזלגים בעלי שלוש שיניים, פרוסות עגבניה, חמאה, שמנת, קונפיטורה של שזיפים וכד זכוכית קטן, שסבתא כעת הייתה טורחת למלאו בסחיטת תפוזים. והיינו כך מתיישבות, מפטפטות, זוללות, עד אין פירור. -- ואחרי שכובד השולחן ורוחצו הכלים, הייתה סבתא מתיישבת בעומק כורסאתה ואני הייתי זוחלת אל מדפי הפורמייקה הלבנים שמתחת לטלויזיה, שולפת ספר כזה או אחר, מושיטה לסבתא ומתיישבת על השטיח הלבן, הרך, אצל רגליה. סבתא הייתה קוראת בקול, ידה האחת אוחזת בספר, ידה השניה בשיערי, לוטפת. ואני הייתי מעופפת בתענוגי הדמיון, מצמצמת עיניים, מתרגמת מילים לתמונות, משלימה בעברית את פערי האנגלית, מתמסרת לקול ומנגנת לו קולות נוספים. ערבובייה של מילן, גרהם, ברי, לואיס, לופטיג, דאל, קיפלינג, קרול, ברנט, דיקנס.. לתפארת בריטניה הגדולה של סבתא. -- לימים מצאתי אצל סבתא גם את ג'ון גיי ועוד כל מיני שירה, וכך נחרט בי (בין השאר) - "החיים הם בדיחה, הכל עלכך מצביע, תמיד חשבתי כך, עכשיו אני יודע". -- וסבתא כבר מזמן, מזמן איננה, ופתאום נורא מתחשק לי לשבת על השטיח, להקשיב לקול קורא מתוך ספר ולחוש אצבעות לוטפות בשיערי. --
|
תגובות (46)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קסם של רגעים לזיכרון
מקסם אמיתי של חיים לוטפים ורכים
איזה יופי. תודה נרי.
איי טאקי, איך התגעגעתי אלייך. המונים.
געגוע גנטי..? Y לא חשבתי על זה ככה.
תודה צ'ט.
אוהבתותך המונים.
well i guess some luck came across my way
((:
Lucky You !!!
נעיםמאד. תודה.
אני חושבת שיחסים נפלאים עם סבתא עושים איזה ערך מוסף לחיים.
מוכרחה.
מוכרחה למלא ברוך את הסדקים.
וקטונתי מאד מול הענקים ההם
והם דרים בתוכי.
מיתישלי. אהובה.
בכיףכיף ((:
יפה,
יפה מאד
עשה לי חם בבטן הפוסט שלך.
חום טוב כזה, נקי, תמים.
מתיקות שכזו
חשבתי על סבתא אחרת עם שפה אחרת ומדפים עם ספרים אחרים.
ונזכרתי בקטע שהיה פעם עם ביצים רכות שהיינו מעמידים בסטנד כזה מפלסטיק ואוכלים עם כפית ועם חתיכת "קשה" של לחם שהיה נטבל שם.
והרנסנסיות המתנגנת שלך מעולה.
קראתי את כל הפוסט שלך,
וכתבתי את כל מה שלעיל וזה עדיין מתנגן (לכן פתחתי תגובה בחלון נפרד).
מאד נהניתי לקרוא.
ולשמוע
בזוקות ועוד כלי משחית.
Y סמדי. ממש עשית לי חשק להיות סבתא ((:
(ואני יודעת שאת סבתא מדהימה. ציפור לחשה לי..)
עונג לגמרי. לגמרי.
תודה.
הזכרת לי לשנייה את היחסים הנפלאים עם סבתה שלי..
וישנו משהו מפונה מהפינוק,
חד וחותך,
כשהזיכרון כל כך מהלך, כל כך נוכח,
כל כך לוטף.
וכמו עגנון כתבת. כך ראוי לו,
למכונף בתוך בית.
וניחוחות הלחם, והשישי.
ומשהו שורשי שאומר, לא את הזמן אני מזכר כאן,
את הזיכרון אני משרש.
בתוך הסדיקה הזו,
רוך נאלם נחבא בתוך האצבעות
שמקריאות אותיות לקצות השיער.
מר חשוון.
בראשית הייתה בו, ולא נוח הוא.
ופרשות מפונות דרך, מבקעות את החרכים
לוטפות.
וכמו עגנון כתבת כאן, אהובהשלי.
טמירת הרוח שבי.
תמרי
הרבה רגשות עורר בי
הפוסט שלך.
קינאה(-..: על שלך הייתה סבתא שכל כך
אהבה אותך,ולי הייתה סבתא אחרת,גם..
על שהייתי רוצה להיות סבתא כזאת לנועם נכדתי,
להשאיר לה בליבה ,זכרונות
לנצח נצחים,
זיכרון ממני להתגעגע...
ואת יקירה שיהיו לך בע"ה נכדים.
תהיי להם סבתא,
כמו שהייתה לך,
תעבירי את זה הלאה...
ברור מהיכן המלוכה שבך.
גודלת כנסיכה.
אוהבתאותך.
תודה מולי מלמולי שלי.
(אבל מה, איזה הפתעות בתוך הנעליים?)
אחלה זיכרון, אחלה ננה.
אני זוכרת רק סיפורי מתח ואימה...ובהמשכים,
אחותי הגדולה היתה מכורה לסרטים כאלה
עם סיפורים כאלה אני ואחי הלכנו לישון,
מזל שבבוקר היינו מוצאים הפתעות בתוך הנעליים.
את לא שוויצרית יפתי, את נסיכה
ואם מישו ימשיך למשוך לך בצמות
יהיה לו עסק איתי...
"אליעזר משוך בגזר
אלי אלי עזר
משוך ימינה משוך שמאלה
ולא יצא הגדר".
נו, בגלל זה מתהלכת כל החיים עם האף בשמים.
לא. זה זכרון שמשאיר אותי ילדה.
לא. לא געגוע לזמן ההוא. געגוע למחוות שהיו אז.
תודה מארי, שחידדת לי את ה'מאיפה נחת עלי הזכרון הזה עכשיו'.. ((:
אין דבר...כל הצמות שמשכתי בחיי, לא היו אלה כי חשבתי ששלך הן...
זה זכרון שבבת אחת הופך אותך לילדה. והגעגוע, הו הגעגוע לזמן ההוא.
אני מריחה את הלחם הקלוי שהיא הכינה לך.
אהה, חכה שאכתוב על הסבתא השנייה (סוג של ערביה).
חוצמיזה -
אני שוויצרית. וגם סנובית. מותר לי.
<תמשיך למשוך לי בצמה, בסוף תדע שאין לי אחת כזאת (מעולם לא הייתה)>
((:
כמעט השבתי לך שכבד (קצוץ) זה בכלל אוכל של פסח אצל סבתא שלי ((:
והפוך אצל סבתא היה רך וקליל וחם.
ותודה.
נראה שיש באוויר סוג של התבוננות כזאת ששואלת,
איך נהייתי אני.. ((:
ושלך נפלא גם
(וסכו"ם כסוף זה זכרון קולקטיבי כנראה..)
ווי תמר, זה מדהים!!!
כתבת על הזכרונות שלך, אבל החזרת גם לי, לרגע אחד, את סבתא...
סבתא שלי היתה גרה בבר אילן, והתיאור שלך, של האיזור, של השבת, של הפוך (הכבד? - אצל סבתא שלי הוא היה כבד...) ושל החום - ממש החזיר אותי לשם. תודה רבה ויום נעים - תמשיכי לכתוב. גולן.
שנינו נזרקנו באותו ערב אחורה וכתבנו על זה. אני לשלי ואת לשלך.
לי אין זכרון סבא/סבתא כזה, שלך נפלא.
((:
אוהה.. תודה רונית.
גמני הייתי הנכדה הכי מפונקת משני הצדדים :))
ואווווווווווווווו תמר . כל כך כל כך יפה, אחד היפים ביותר שלך אם לא ה- אחד !
הכל ביחד צירוף מושלם.
רונית
ברור ((:
תודה ((:
זה פתית אחד נפלא של זכרון, אבל כן, פתאום תופס מקום כמו היה ב רבים.
((:
סבא חדלשון יש לך.
ואצלי שתי הסבתות היו סינגליות, שום סבא בסביבה.
בטוחה. ננה ריי היתה רק שלי. באותן שבתות בכלאופן.
אולי זה סימן לחורף, ה 'נעים להתרפק' הזה.
פוסט יפהפה תמר.
זכית פעמיים. על סבתך ועל הזכרונות הנפלאים.
איזה כיף לפשפש בזיכרונות ולהוציא אחד שכזה
לי יש רק סבא אחד
שאני שואלת אותו :"מה העיניינים סבא? "
הוא עונה לי :"איתך אין לי שום עיניינים"
אלו , מתים רק בשיבה טובה
לא כולם ענוגים:)
בטוחה שלא כתבת על סבתי?
ההתרפקות הזו נעימה.