.

הייתי בסרט באשקלון עם חיילת,אירוע חריג לעצמו, ומצאנו כי אין תחבורה לילית לבסיס שבו שירתנו.

אופציה של מונית לא הייתה בכיסי ולילה בדרום היה חשוך ועצור. הלכנו ברגל מהלך של 10 ק"מ. שום פנס לא האיר את דרכנו וטוב שכך

חצי שעה לפני קו הסיום הוציאה השלפוחית שלי טיפת אזהרה שהרטיבה אך לא הכתימה..בשני דברים אין האדם שולט בגופו לאורך זמן-בנשימה ובמתן שתן. ההערכה  כי אגיע ליעד- יבש, התבדתה  בעוד זרזיף קצר של אזהרת צונמי  .

לא עלה בדעתי לבקש מהגברת ללכת קדימה כי מה אגיד?אני צריך להשתין?התביישתי, כי למדו אותי- על  

הפרשות ונקבים  חלולים או סתומים,לבנים או שקופים,אדומים או צהובים  - על כל אלה לא מדברים.למשמש את האסור מותר  בתנאי שהוא שלך,  ואין להתבונן אל מקורות הירי..שמרתי כל ההליכה על מרחק מנומס שמא יתחככו גופותינו באקראי ואכשל בפליטה - שדינה  מוות עם עבודת פרך.ובכן ,הטבע הוא כוח עליון ואני השתנתי במכנסיים ובגילי ההוא -הרבה מאוד.האטתי בצעד אחד כדי שהקילוח  לא יטביע את רגלי הבתולה. בעיני כולן היו בתולות .הרי לא יאה לאנשים בוגרים להתכנס במין תזזיות חייתיות ולהתפתל בזעקה או בלחש - מקפיאי  דם.הייתי שקט כי ידעתי לעשות דבר, דבר לעצמו.לא במקביל. דאגתי שהעלמה לא  תבחין בי ובהתפשטות כתם הנפט בים הצפוני. ידעתי  שאות קלון  ידבק במצחי ואדחף אל גג כלבו שלום.אלא שהגברת הייתה שקועה בעולמה ולא הביטה לאחור אל הנופלים.

זה שאני חי אומר כי מעתה הספור פחות מעניין ואני קופץ שנתיים קדימה.אני הולך לבדי לבית קולנוע רומנטי בבירה .חושך יורד ומטול האור מגשש את דרכו אל המסך והנה אני חש תפזורת של שיער רך על ברכי וידיים משחקות ליד סנדליי.השפלתי מבט ,מקווה לטוב ורסיסי צחוק כבוש הרטיבו את אצבעותיי.נפלה לי, אמרה באנגלית, משהו שלא הבנתי.חיפשנו יחדיו מתחת למושבים עד שחייכה -מצאתי!באותו רגע התרוממנו ומטאור פגע בדינוזאור.התאהבתי.היא הכניסה (היום אני יודע)עדשת מגע לעינה במיומנות של עיוורת. לא אפליג בתיאור פניה כדי לא לחטוא בגאווה.היא הייתה פצצה. בתוך שבוע הייתי אדם אחר ,לא כולי ,רק גופי..לפתע(כל 7 שנים) פרצה  מלחמה.ובשעה שהצלחתי לא להתפוצץ למרות התנכלויות של אנשים שלא הכרתי.