כשהייתי ילד, כדורסל היה החיים שלי. לא עיסוק, לא תחביב, לא גחמה. החיים. הייתי בתוך הכדורסל מרגע שהתעוררתי ועד שהלכתי לישון. מעקב צמוד אחרי עיתוני ספורט, ויכוחים נצחיים ודיוני עומק עם חברים על היכולות של הרכז הזה או הקלעי ההוא, התייצבות יומיומית אדוקה לאימוני הקבוצה שאהדתי, עם הפנטזיה הכמוסה שאולי הפעם, בסוף האימון, אחד האמריקאים יבקש שאבוא להחזיר לו כדורים וכך גם אני אוכל לעלות על הפרקט המקודש. וכשלא היה כל זה, היו רגעי הקסם האמיתיים. שעות על גבי שעות על מגרש הבלטות של בי"ס קוגל, עם נעליים קרועות מרוב ריצות אחרי כדור וזריקות התאבדות מ-10 מטרים. והדמיון שעף. הנה אני גונב כדור לארואסטי, הנה אני מנצח את מיקי ברקוביץ' בשניה האחרונה. הנה אני מצליח בניתור לגעת בטבעת של הסל (כמה פעמים זה אפילו קרה. ואני 1.72 מ' ולבן. הייתי חייב לספר).
הקבוצה שלי הייתה הפועל חולון. גדלתי בעיר, הושפעתי מהמשפחה והתקרבתי לשם לאט ובסקרנות. בשנים ההן, להיות אוהד של קבוצה שהיא לא מכבי תל אביב היה מרד ראוי להערכה במקרה הטוב או בגידה ראויה לסקילה במקרה הנפוץ. מחיר המוזרות הזאת, הנידוי החברתי בכיתה ו' ורד (בבית הספר שלנו לכיתות היו שמות ולא מספרים) מגרד לי את העור עד היום. ואז לא הבנתי כמה שאני נורמלי במצב לא נורמלי. הרי את הנורמה קובע הרוב, לא?
הפועל חולון הייתה קבוצה שכונה. הנהלה שכונה, אוהדים שכונה, שחקנים שכונה. אפילו האולם היה בשכונה. קבוצה שבין פרנסיה היה מכון ליווי (בשנה ההיא קראו לנו "הפועל VIP חולון") וסוחר נשק שניצח על חבורת שחקנים צמאי כסף וחסרי לב, לא יכולה להגיע רחוק. גם לא קבוצה שאוהדיה נושאים על כפיים אל תוך המגרש שחקן NBA ואחרי חודש הופכים לו את הרכב על הצד, כשמתברר שהוא לא יכול לקלוע 50 נקודות כל ערב. זאת הייתה קבוצה חובבנית בליגה שהתיימרה להיות מקצועית, ששיחקה במגרש עם חורים בגג וידעה תמיד לקבל רגליים קרות רגע לפני זמן האמת. אבל זאת הייתה הקבוצה שלי, שם היה הבית, ובשנים מסויימות היא הייתה לא רעה, ואפילו טובה. רק שפה הכל מתחיל.
בתור ילד מעוות שבאופן מעוות אוהד קבוצה מעוותת, כלומר מועדון שהוא לא מכבי תל אביב, הונח לפני הנתון המוצק הבא: כל עוד אתה אוהד את הפועל חולון ולא את מכבי תל אביב, לא תדע איך זה לזכות באליפות, בחיים. בתור ילד, אתה לומד שבמקרה הטוב ביותר אתה יכול לשאוף למקום השני. כלומר גם אם תגיע הכי רחוק שאפשר, זה ייגמר בעצב המוכר של ההפסד. בפול רייס אל תוך הקיר.
כשאתה בן 10 אתה לא רואה את זה מול העיניים, אבל ההכרה מחלחלת. רגשי הנחיתות מוזרמים באינפוזיה אל תוך הווריד. ולך תסביר לעצמך שזה לא אתה, זה החוקים שעקומים מראש, שאתה לא טועה ומשהו פה באמת מסריח. בגיל 10 אין לך ראש להתעסק בפילוסופיות. מה שקובע זה אם יקראו לך בסוף האימון לעלות על הפרקט להחזיר כדורים לאחד האמריקאים או לא.
מי שאוהד קבוצה קטנה, דלת אמצעים, כזאת שאין לה ממש סיכוי אף פעם לזכות באליפות, יודע שזה המצב ולומד לחיות בשלום עם זה. אבל מי שכל חייו הם ענף ספורט שבו לאף קבוצה אין אף פעם אף סיכוי לזכות באף תואר, מרגיש את חוסר הצדק ולא משנה כמה יסתירו את זה. וגם אם כוחות השוק יוצרים מצב שבו שחקן אחד של מכבי תל אביב מקבל כסף יותר מהתקציב השנתי של כל אחת מחצי קבוצות הליגה, עדיין זה נשמע לא הגיוני. איך נוצר מצב כזה? הרי גם בשוק חופשי יש רגולציה ואם עדיין אף אחד לא מצליח לזכות באליפות במשך 40 שנה, סימן שהרגולציה לא תקינה או שאפשר להשתין עליה בקשת. או שניהם.
ככל שעברו השנים העייפות ניצחה גם כאן. בנות ומוסיקה התחילו לעניין יותר מכדורסל, הפועל חולון קרסה כלכלית וירדה ליגה ומכבי נשארה מכבי. הקבוצה של המדינה. זאת שמייצגת את ישראל בחו"ל (ולא את הגוף הפרטי מכבי תל אביב) ושבעצם עושה שירות למדינה. זאת שאם אתה לא רוצה שהיא תנצח, אתה בעצם רוצה שישראל תפסיד. זאת שממלאת אצטדיונים באוהדים שלא יודעים את שמות השחקנים, זאת שנושאת את נס הגאווה הישראלית, אבל מלאה בשחקנים זרים. זאת שמטיפה לפטריוטיות, אבל משחקת ביום הזיכרון לחללי צה"ל.
הכוחניות, המשאבים הכספיים הבלתי נגמרים, השחייה החופשית בשמנת של הכלכלה והשלטון בארץ, כולם היו שם ובלטו גם אם היה מי שהעדיף שזה יישאר חבוי. קצת קשה לעשות שופוני ובמקביל גם להסתיר אותו, כשערבוביה של סושי, אנשי הון, שילטון, סלבס ורוצים-להיות מסתובבת לך על הפרקט של המגרש כל יום חמישי, עם 20 אחוז רייטינג בטלוויזיה. אני זוכר את זה ברקע, מסתכל על זה, די נגעל, אבל בעיקר שמח שגם אם זה עדיין שם, אני כבר לא. דברים אחרים, משמחים יותר ופחות מילאו את הזמן ואת השולחן שלי.
בתחילת העשור אבא שלי חלה. במשך שנים הוא היה במצב סיעודי ונזקק לשירותים של מטפלת זרה שגרה איתו. המטפלת, החוקית למהדרין מיותר לציין, דאגה לו לאורך תקופה ארוכה מאוד, כשבסוף כל שנה היינו מחדשים את רשיון העבודה שלה. באחת הפעמים, במקביל למועד חידוש הניירת, החליטו משרדי הממשלה לשבות באופן גורף. זאת הייתה אחת השביתות הקשות במשק, שנמשכה בערך שלושה חודשים. ולנו זאת איימה להיות מכה אנושה. לא הצלחנו לחדש את הניירות ומועד התפוגה שלהם הלך והתקרב.
אני זוכר בוקר אחד שבו מצאתי את עצמי דופק על הדלתות הסגורות של משרד הפנים ומתחנן לשומר שמעבר לדלת שייפתח, רק כדי לשמוע מה יש לי הגיד. השומר, לא הפקיד הזוטר שיכול לפתור את העניין בחותמת אחת, השומר. שביתה זאת שביתה, אמרו לי. חזרתי הביתה פתחתי עיתון ובמדור הספורט קראתי שדייויד בולת'נטל, יהודי אמריקאי שחתם במכבי תל אביב וחוזהו מותנה בקבלה פרוצדורלית של תעודת זהות כחולה, קיבל אותה אישית מידיי שר הפנים דאז, לא משנה שמות, אבל אוהד מכבי ידוע ומודיע. כזה ששבוע אחר כך כבר קיבל קלוז אפים ביד אליהו בשידור חי. החיים של אבא שלי היו תלויים על הכף ושחקן שבא לפה לעשות מליונים ולברוח תוך כמה חודשים מקבל בגאווה תעודת זהות באמצע שביתה זאת שביתה. וכמה עוד אנשים כמוני היו במצב של פיקוח נפש ונשארו עם הדלת של השומר סגורה על הפנים.
מיותר לציין שאותו שחקן יהודי, שהאזרחות שקיבל הכניסה לו המון כסף בארץ ובאירופה, סירב בנימוס להצטרף למשחקי נבחרת ישראל, למרות שהוזמן כמה וכמה פעמים. מיותר לציין שאף אחד בקבוצה של המדינה לא התנה את המשך העסקתו במילוי החובה המוסרית שלו לתרום לנבחרת. מיותר לציין שלפני חודש הוא חזר למכבי לקדנציה שלישית.
כשכולם אומרים שכולם ידעו מה מוני פנאן עושה, אפשר להאמין להם. גם אני שמעתי את מה שכולם שמעו, בלי להיות חבר הנהלה/מקורב או אפילו אוהד. אבל הבוקר ההוא במשרד הפנים הפיל לי את כל האסימונים בבת אחת. מכבי מייצגת את המדינה. הון ושלטון, כוחניות, כיפוף חוקים לטובתה, קניית זכויות בכסף או בסימפטיה ובעיקר ניצול מזיד של אכיפה חלשה של המדינה אותה היא מתיימרת לייצג, כל אלה הבהירו לי. זה יותר מכדורסל. זה יותר מלהסביר לילד שלא אוהד את מכבי למה הוא כן נורמלי והמציאות לא. זה הפרצוף של המדינה.
תאוות הבצע הכספית, ההישגית, הכוחניות שמבלבלת בין מה שאנחנו רוצים למה שאנחנו צריכים, בין מה עושה לנו טוב למה אנחנו רגילים. כל זה מרפה ידיים. הכיבוש, האלימות בכבישים, הפלזמות, קידוש ערך הנצחון מעל לכל, הבוטוקס, המנקה הניגרי, מכבי ביום חמישי בטלוויזיה, הפנים החמוצות בחליפה המהודקת. זאת הקבוצה וזאת המדינה.
בעיתון "העיר" של תל אביב כותב השבוע יואב בורוביץ' על יחסיו המורכבים עם הקבוצה בכלל ועם פנאן בפרט. בסוף הכתבה הוא מביא ציטוט של כתב אחר, שגם היום ב-2009 עדיין נשאר בעילום שם מחשש להיפגע. וזה מה שיש לו להגיד:
"לכתוב נגד מכבי זאת חצי התאבדות, אבל מכתבה אחת על פנאן אפשר ללמוד איך העסק עובד. הוא לוקח כסף משחקנים של קבוצות אחרות ומשופטים, איך אפשר לצפות להגינות? וזו בדיוק דרך הפעולה של מכבי עם רשויות השלטון והחוק.
"זה בדיוק כמו החוזים שהיא סוגרת עם שחקנים יריבים לפני סוף העונה וכמו הכרטיסים ששמעון מזרחי העו"ד נתן לאנשי בית המשפט וכמו הקלות הבלתי נסבלת שבה מכבי מאזרחת זרים לעומת קבוצות אחרות וכמו המהלכים שיש להם בחברות ציבוריות ואצל הרבה גורמים בשלטון. אתה לומד מפרוייקט אחד כמה דברים מושחתים בקבוצה ובמדינה הזאת".
תסתכלו על מכבי תל אביב ותראו לאן הגענו
|