יש האומרים שקיימים רק שני יצוגים של חיילי צה"ל בקולנוע. או שהם קלגסים אכזריים שרומסים את כל הנקרה בדרכם, או שהם רגשנים מוגי לב שלא יצליחו לירות קליע אחד מיוחד, גם אם חייהם תלויים בכך. מי שאומר כך שוכח מאחיו החרמן של אושרי כהן ב"הכוכבים של שלומי", או מאחיו המתוסבך של דריקס בסרט ההוא עם טל פרידמן. עוד לא ציינתי את גבעת חלפון, בה הצבא הוא רק תרוץ לאסוף דמויות שונות מהחברה הישראלית לשלל סיטואציות קומיות.

אחרי שהבהרנו את הנקודה הזו, נחזור לשחור לבן. "לבנון", סרטו הראשון של שמוליק מעוז, יצא עשרים ושבע שנים לאחר שהתרחש במציאות. מעוז משחזר את יומה הראשון של מלחמת לבנון, דרך העיניים שלו ושל חבריו לטנק. כשעוד לא ידעו כמה זמן צה"ל ישאר בביצה וכמה נפשות יאבדו בדרך, הם פשוט היו צריכים לבוא עם הטנק, לירות בהישמע פקודה ולנסוע לשלום. בצוות, שמוליק (יואב דונט) הקלע שמבוסס על במאי הסרט, יגאל (מיכאל מושונוב) הנהג שמתגעגע לאמא, אסי (איתי טיראן) המפקד והרצל (אושרי כהן) שלא עושה הרבה חוץ מלהעביר לשמוליק תחמושת ולמתוח ביקורת על כל מילה שאסי מוציא מפיו.

הקשר היחיד של הארבעה עם העולם המתמוטט שבחוץ הם המשקפת/כוונת שצופה על הסביבה ומפקד היחידה ג'מיל (זוהר שטראוס). הם לא זזים מטר בלי אישור של ג'מיל ויורים רק על מה שהוא מורה להם לירות עליו. כך, לפחות, הם אמורים לעשות. במציאות, או בגרסה השמוליק-מעוזית שלה, הצוות מתקשה למלא אחר פקודות ולירות ברגע שנאמר. שמוליק מתקשה לירות על אנשים חיים, לאחר שהתאמן קודם לכן רק על פחים וכל נסיון של אסי לציית כמו חיל טוב, נתקל בנסיון מרד של הרצל. יגאל מתגעגע לאמא.

"לבנון" הוא לא סרט של עלילה, אלא יותר סרט של אוירה. כולו מתרחש בתוך הטנק, כאשר המשקפת משמשת חלון למתרחש בחוץ. זו הדרך היחידה של החיילים לדעת אם הם בשדה, כביש, או שטח עירוני. הדרך היחידה שלהם לדעת אם הם בסביבה ידידותית או עויינת, היא הפקודות של ג'מיל וקולות ירי וחובשים שבוקעים מהקשר. המשימה שלהם היא לעבור בתוך עיר כדי לוודא שהשטח טוהר ולהגיע לנקודת המפגש במלון. זו אמורה להיות עבודה פשוטה יחסית, אלא שמהר מאוד מתברר שהשטח לא נקי כפי שנראה במפות ושהסכסוכים והחרדות בתוך הטנק, לא משפרים את המצב כנגד מתקפות פתע.

סרטים שיצאו בשנתיים האחרונות, כמו "ואלס עם באשיר" ו"בופור", הרגילו אותנו לראות את החיל הישראלי כאנטי-גיבור. נער מתבגר שהועלה על מדים והגיע בעל כורחו לזירת קרב מדממת. שלא כמו בשנות השישים, כאן החיל אינו קאובוי שמסתובב בשטח הפקר ויורה כדי לשרוד ולהציל את העיירה היהודית. כאן זו לבנון וצה"ל הוא זה שמנסים לגרש. "ואלס עם באשיר" התמקד בזכרונותיו של הבמאי ארי פולמן ויצר גרסה סוריאליסטית של חוויותיו הקשות מהמלחמה. הוא דן בסרט על אמינותו של זכרון פרטי ומערבב בכוונה בין מציאות ופנטסיה. שמוליק מעוז עושה אותו דבר, רק לא באנימציה ובלי שביב מהתחכום של פולמן. הסמלים בהם מעוז נעזר בכדי להעביר מסרים מפתיעים כמו "מלחמה זה רע" ו"המערכת הצבאית לא תמיד צודקת", יגרמו לאוליבר סטון להכות על מצחו ולהרגיש שיש פה הגזמה. אם לא מספיק שירו פגז על רכב לא מסוכן, הנהג עוד מתפלש בדם, קטוע גפיים וקורא "סלאם! סלאם!". אתם יודעים, אם לא הבנתם שלא היו לו כוונות לוחמניות. רגע לפני שאישה לבנונית מחפשת את בתה התינוקת, הכוונת מופנית אל תמונה של מריה הבתולה אוחזת בישו הקט. רגע השיא, או השפל, הוא כאשר הטנק נכנס לסוכנות נסיעות נטושה והכוונת עוברת על אתרים מפורסמים בעולם. הנה מגדל אייפל, הנה הביג בן, הנה יגאל מתגעגע לאמא, הנה התאומים. הנה עדיין התאומים. הנה עוד קלוז-אפ על התאומים כי האנלוגיה הסתומה הזו עוד לא נדחפה מספיק עמוק לגרון.

גם הדיאלוגים פוגעים בסרט. שמוליק מעוז עשה את ההפך ממה שהיה רצוי והתמקד בדמויות קרטון משמימות, בעוד ג'מיל, הדמות היחידה עם יותר ממימד אחד, נדחק לתפקיד משני. לכל דמות יש רק מאפיין אחד והשיחה היחידה שלהם שאינה מריבה סביב הפקודות שקבלו, היא אכילת ראש נוראית על זקפה בימי אבל. אחרי מונולוג כזה, אני חושב שהייתי מעדיף לרוץ לעבר בסיס קומנדו סורי, מאשר להישאר עוד דקה בטנק המסריח מנוזלי גוף וסיגריות. לצערי, זה הרגע היחיד של אסקפיזם בסרט, סיפור הורמונלי שקשור בצורה מאוד עקיפה (כמו לנסוע מתל אביב לחיפה דרך דימונה) לפחד וחוסר הוודאות בו שרויים החיילים. החיילים בסרט נטולי חוש הומור, מדברים רק על הצבא ומנסים למצוא משמעויות נסתרות בכל פקודה, גם כשאין. הם לא בני אדם, הם יצוג אמנותי של אנשים שהיו פעם אמיתיים ונותרו זכרון מרוחק בראשו של הבמאי/תסריטאי. אחד מהם גם מתגעגע לאמא.

לא הייתי בלבנון, הסרט מתרחש לפני שבכלל נולדתי. גם כשהייתי בצבא, הייתי עסוק יותר בלהשיג לינת בית מאשר ביצירת מורשת קרב לדורות הבאים. אני לא מכיר את ההרגשה להיות בטנק במקום לא מוכר, כשבכל רגע יכול לעוף עליך טיל ולהשאיר אותך תקוע בלב ארץ אש"ף. התפקיד של שמוליק מעוז, כמי שחוה את עלילת הסרט בגוף ראשון, הוא להעביר לי את התחושה בצורה קרובה ככל הניתן למציאות. הבחירה שלו להתמקד בסמלים ובמסרים שטחיים, במקום ליצור דמויות עמוקות שניתן לפתח כלפיהן רגש אמיתי, היא קולנוע רע. בלבנון לא הייתי, אבל ראיתי לא מעט סרטים בחיי ואני לא מתרשם מרטוריקה בשקל. עברתי את השלב שבו אני מושפע בקלות מסמליות גסה ותסריט קלישאתי. הסרט הזה עדיין תקוע שם.