מבעד לצוהר קטנטן אני מביט בעצמי עכשיו, אני מבין שאני לבד ודי נוח לי עם הלבד שלי. אני חולק את חיי עם משפחה, חברים, סממית אחת שקופה, עכביש, דמי אבטלה, מדיח כלים ופקס שאפילו יצא לי להשתמש בו היום. מה קשור פקס עכשיו?! אם בטעות עסקינן בפקס, אני בטוח שהפקס הומצא כחלק מקונספירציה ענפה של חברות הטלפון מכיוון שתמיד יש את הקטע הזה שאתה בסוף מתקשר ליעד על מנת לוודא שהפקס הגיע, באלוהים! עם כל השכלולים שהמציאו שהפקס מגיע ישוריות לאיי-מייל זה לא תמיד עובד אם בחתימה של זה שהייתי צריך לשלוח לו את הפקס, המספר היה שגוי. מזל שעדיין מעסיקים מזכירות בשכר מלא.

גיליתי היום שהמנוי שלי בג'יי דייט (פרסומת סמויה, פרסומת סמויה, פרסומת סמויה) עומד לפוג תוך פחות מחודש. עכשיו נשאר להתחיל עם כמה שיותר בחורות ווירטואליות, לצאת לשבע מאות דייטים ווירטאלים ולא לשכוח את הסיגרייה של אחרי. לפרוש בשיא קוראים לזה בז'רגון של הסדרתיים. פתאום מלא בחורות חינניות מוסיפות אותי על תקן חבר פוטנציאלי שלהם בפייסבוק, ישר אני נעתר, כן אני מאלה שנותנים מהר, רק אז אני מגלה שלכל אחת יש איזה שש מאות שישים ותשע חברים. כן תפנו מקום אני מגיע. כל ישראל חברים ואיזה מזל שיש לנו את פייסבוק שמלכד את כולנו. כן אתרי הכרויות זה כבר Old School היום כבר לא סתם ניגשים למישהי ומתחילים איתה. "סליחה, אפשר ת'פייסבוק שלך?", "מצטערת כאילו שיו כזה, יש לי חבר, הוא גם בפייס" אם אתה מהמקובלים זה פייס, לא פייסבוק!

כולנו רוצים לחלוק נכון? שיהיה עם מי לחלוק את ארועי היום, החיים, או סתם אם היתה לך נגיד איזו מצגת לא ממש מוצלחת בפגישת דירקטוריון וחטפת, שיהיה עם מי לחלוק לא? בזמנים טובים ובזמנים רעים כאחד. חלוקה ללא שארית. ובלוגים הם לא ממש חלופה לחלוקה שבין כה כבר לא קיימת אצלי. בעומקה של מערכת יחסים ועם ההכרה שהפרטנר שלך כבר לא ממש שם בשביל לחלוק עמו, אז מי באמת אשם? הצורך הפנימי שלי לחלוק, קיבל חנינה על התנהגות טובה ומדי פעם הוא שולח איזו גלויה ושואל אם אני מוכן לחורף.

זהו אנ'לא מבזבז יותר ביטים. לא באתרי הכרויות, לא בפייס ולא באס.אמ.אסים הזויים ששולחות לי כל מיני בשביל לבדוק מה הסטטוס. לא, אני כבר לא בחמישייה הפותחת למרות שאני מתאמן שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר. אני גם לא טיפוס של "תגידי אבא שלך גנן?" יותר מופנם, לפחות בהתחלה, אבל אחר כך אני מה זה טוטאלי! עייפתי מכל המשחקים, האנליזות, כן רוצה לא רוצה, די תנו לראות 'האוס' בשקט וגם להינות מזה. יש לי את הילד שלי, החברים שלי, המשפחה, הרופא שיניים שלי, הספרים שלי, הסיגריות שלי ורק הוויסקי כבר מזמן נגמר פה.

יושב על הגדר או במקרה שלי במרפסת עם הפיקוס, השולחן והמאפרה ודי מבסוט. מברשת שיניים אחת, שמיכה אחת ואין לי שום בעייה לישון באלכסון, וזה גם כולל את הנפיחה של הבוקר שאני יכול להפריח חופשי ולחייך. אוייש דוחה! אתם מבינים יש גם יתרונות בלבד. זה ברור שאני קובע לעצמי את סדר היום, מה אני אוכל, איפה ומתי, עם מי אני יוצא ולאן, ובאיזו תדירות אני דופק לשכנים מלמעלה עם מטאטא בתקרה כדי שייסתמו קצת! ורק אני מזפזפ בשלט - שיו אני ממש יכול להתרגל לזה מבלי לדפוק חשבון או איזה חיוך מאולץ שגם נורופן כבר לא יוכל להעלים. לבד זה הכי, אחי!

כבר ארבע וחצי שנים גרוש. היו לי כמה אהבות גדולות שעם חלקם אפילו גרתי ביחד, היו לי כמה מערכות יחסים קטנות, כמה שוליות, היו לי סתם, אפילו כמה יזיזות גם היו, ואני בכלל לא טיפוס של סטוצים. מה יש לך ידידות?! מה וזה אפלטוני?! תתפלאו. טוב לי עם הלבד שלי, באמת. לא מרגיש צורך להתנצל על זה או לתרץ תירוצים לאף אחד וגם לא לאמא. מה, אבל רק לא מזמן אמרת שאתה רוצה אהבה, תאו לפרק ב' אז מה הקטע שך'? יוצא לפנסיה מוקדמת, זה הכל. שם כמה דברים בפריזר ועוד לא מוציא להפשיר. "שיו אתה מה זה אגואיסט בטח, נו ברור שאתה לבד מה הפלא?" ושיפוטי נורא, שכחת.

אני לא בסרטים זה בסדר, פשוט נוח לי - מודה. תודה לאל, יש לי עם מי לחלוק דברים ואני די מוכן לחורף. אני לא באמת טורק את הדלת אבל רק מכבה את האור. יש רק עניין אחד שבאמת לא הצלחתי לפתור וזה איך לעזעזל למנוע מהפקס להשתלט על הבזק שלי כשאני מקבל שיחה, בעצם זה לא כזה חשוב נכון?

עמית