מאז שמתתי החיים מסתדרים לי הרבה יותר טוב. הכל התחיל לפני שבוע כשיוליה, ידידה שלי מהתיכון, שיכנעה אותי להרשם ל אתר הכרויות. יוליה היא מסוג הבחורות הכוסיות, כאלה שרואים בסרטים ומופתעים שהן קיימות גם במציאות. כשבחורות כאלה מדברות איתך אתה נוטה להיות יותר מטומטם יותר. ככה זה היה איתה לפחות בחצי שנה הראשונה, אחר כך התרגלתי, בעלה לא ממש השאיר לי ברירה. בקטע של ה אתר הכרויות זה חזר אלי.  תכלס, לא יודע למה נרשמתי לזה. אם יוליה לא היתה מנג'סת לי על כמה שיהיה לי טוב אחרי שאני אמצא מישהי ואני אהיה ב זוג. באופן כללי אני לא אוהב את הנוהג הזה של זוגות לדרוש מכולם להצטרף לכת שלהם, מרגיש לי מתנשא. אבל הפרומונים של יוליה ניצחו את העקרונות שלי. או שזה היה הציצים שלה.

נרשמנו ביחד לאתר, היא שיחקה את תפקיד אשת יחסי ציבור ואני שיחקתי את תפקיד המוצר שצריך לעבור מיתוג מחדש.  במיומנות של מלצרית בוגרת תואר ראשון במכללת שקר כלשהו ל ייעוץ תקשורתי, יוליה תפרה לי קטלוג אישיותי שפונה לקהל יעד ממוקד של נשים לקראת גיל שלושים שמעוניינות בקשר רציני אבל בלב הן רק רוצות שמישהו ידבר איתן אחרי הסקס. היא אמרה שיש לה הרגשה טובה בקשר לזה. לי היתה הרגשה מעצבנת של חוסר ריכוז ורצון ללכת משם.  אז יצאנו לחצר, היא עישנה את הסיגריות הרוסיות שלה ואני אכלתי חצי סנדוויץ עם חציל שנשאר לי מהצהריים.

היא התחילה לדבר על איזה מישהו מהעבודה שלה שבלה בלה בלה אני לגמרי לא הייתי שם. רציתי להגיד לה שבא לי עליה ממש רציתי. המוח שלח את הפקודה אבל הפה לא הוציא כלום. כמו מדפסת שמסרבת לציית לכפתור ההדפס של הוורד. בניסיון השמיני, יצא קול שאמר, יוליה אני רוצה לשכב - לאן הסובארו הזה חושב שהוא-