אני ורוברטה השמנה

לצפייה במסך מלא

אני ורוברטה השמנה

‎0

ספרים

0 תגובות יום חמישי, 22/10/09, 21:58

הסתכלתי על המדפסת פולטת את זיכרונות חיי. חיים של אהבה, חיים של אכזבה. חיים שכשאני קוראת אותם אני לא מאמינה כי מדובר בחיי שלי. אלא נדמה כאילו הדברים קרו למישהו אחר, בעולם אחר.

עיניי ריצדו על המילים המודפסות. מסודרות כמו חיילים, אבל מספרות סיפור מבולגן למדי.

גדלתי כבת יחידה לזוג הורים מצליחים. אמי עסקה ב ייעוץ תקשורתי ואילו אבי עסק ב יחסי ציבור. או להיפך- עיקרי הדברים הם שזוג הוריי היקרים מאולם לא היו בבית. להורים שלי הייתה הורות אחרת.במקום אמא ואבא גדלתי תחת חסותה של רוברטה, אשה שמנה ומתועבת שכל שעשתה אי פעם היה לשבת מול מקלט הטלוויזיה ולצפות בנשים רזות ויפות צועדות על מסלול. כל אחת מהן כאילו ויצאה מ קטלוג אופנה. ואנחנו, היינו כמו משפחה חדשה. רק אני והיא. בארוחות הצהריים אוברטה נהגה להכין פסטות שמנות, פשטידות עתירות גבינה שמנה, תפוחי אדמה, ממולאים ו-3 סוגי קינוחים. כל זה לצד סלט ירקות וגבינת קוטג'.

היינו יושבות סביב השולחן עמוס המטעמים, והריח היה ממיס אותי. כ"כ רציתי לאכול הכל, אבל רוברטה לא הרשתה לי. הייתי צופה בה מעמיסה את צלחתה בכל התבשילים הנהדרים הללו, ואילו אני הייתי נאלצת להסתפק בסלט וקוטג'. "שלא תסבלי כפי שאני סבלתי, את עוד צעירה- יש לך עתיד" נהגה לומר לי. אחרי ארוחת הצהריים, היינו יושבות אחת מול השניה ומתאפרות. רוברטה הייתה מוליכה אותי בבית בבגדי ים, חצאיות ונעלי עקב של אמי שהיו גדולות עליי בכמה מונים. דוגמנית צמרת- זה מה שהיא ניבעה לי, אבל אני בכלל רציתי להיות וטרינרית. "את יפה, זה אומר שאת לא חכמה, לאף אחד אין גם וגם" הייתה מטיחה בפניי.

שנים אח"כ רוברטה הייתה מלווה אותי לכל יום צילום שהייתי צריכה ללכת אליו. מוודאת שאני לא חוטאת במאכלים אסורים. שאני לא מתרועעת עם בחורים. הכרויות היו מחוץ לתחום בשבילי. אבל מה שהיא לא ידעה, שאני בכלל לא רציתי בחורים. אני נמשכתי דווקא לנשים. עכשיו, אחרי שנים אני לא מתביישת לומר- אני לסבית

הייתי נוהגת להגיע אחרי התצוגה, להיכנס לחדר ההלבשה ולהביט בנשים המדהימות הללו מתפשטות מולי. הייתי מדמיינת שאני נוגעת בהן, מנשקת אותן. אבל לא הרגשתי נוח אפילו להביט יותר מכמה שניות. ההתרגשות הייתה עולה בי.

חיי השתנו ביום שבת אחד בו גמלה בליבי החלטה לא לא להיות לבד יותר. נכנסתי לחדר העבודה הישן של אבי. שם עמד מחשב נייד ולצידו מדפסת צבע ישנה. המסך התעורר לחיים והמדפסת קירקשה בחוסר מעש, מפריעה למחשבותיי. נכנסתי ל אתר הכרויות ששמעתי עליו כבדרך אגב, וייחצנתי את חיי בכמה שורות. . ממש כמו אבי הפכתי עוסקת ב יחסי ציבור באינטרנט . על המדף עמדו ספרים רבים ביניהם גם ספר התורה "זוגות זוגות ברא אותם, זכר ונקבה" כתוב בו, ואני, לא רציתי עוד זכר לידי. רציתי אישה לצידי. אישה ענוגה של לסביות שתהיה עמוד האש שלי .

דרך אתר הכרויות לנשים פגשתי את נועה. נועה הייתה בחורה יפהפייה שעיניי השקד שלה היו מאירות את החדר אליו היא נכנסה. אבל היה לה גם צד מטורף כך גיליתי. גם הילדות שלה לא הייתה קלה. אני גדלתי בלי אמא ואבא, ואילו היא חיה עם המחשבה שמעולם לא היה לה אבא, רק תרומת זרע ללא פנים. התאמנו אחת לשניה.

כך הפכנו ל זוג מדהים, היא והבעיות שלה, אני והבעיות שלי , ודבר לא יכל להפריד בנינו. עד אותו יום.

עוד בבוקר יכלתי להרגיש שמשהו השתנה. אולי בי, אולי בעולם. מכתב קטן שנדחס אל מתחת לפתח הדלת בישר לי שנועה עזבה, ושלעולם לא תשוב. לא היה ממש הסבר. לא הייתה סיבה, פשוט החליטה שהיא עוזבת. ירדתי למטה, בעיניים דומעות, פתחתי את המקרר והתחלתי אוכלת מטעמים שלא טעמתי מימיי. פשטידות, תבשילי בשר, בטטות מטוגנות, פסטה עם גבינה. גלידות, מאפים.

כשרוברטה ירדה למטה היא התחילה לצעוק לכל עבר שאני הורסת לנו את הקריירה, שאני לא יכולה להכניס לגוף שלי מה שאני רוצה, זה לא בריא וזה יהרוס לי את המיתוג כדוגמנית. ואילו אני כבר ידעתי שאני לא רוצה יותר לחיות, לקחו לי את כל מה שטוב בעולם. את המשפחה הישנה שלי, את ה משפחה חדשה שלי. את האוכל, את האהבה...ישבתי לכתוב את זיכרונותיי ובכך לסיים את ייעודי בעולם...