נקודת הג'י
לראות שנית שורות שנכתבו מכבר
הדיו דהה כמעט
ומשהו הצהיב הניר המקמט
וריח של עבר
הוי מגעה הקל, הוי שלטונה הרב
של יד הזכרונות
הנה נתן האות, ואך נתן האות-
והרחוק קרב.
{רחל}
פוסטים פופולאריים
-
באיזה טעם את אוהבת
29/6/09 | 2967 צפיות
-
כשאלות מתרגזות רדיאטורים מתפוצצים
27/2/09 | 2293 צפיות
-
נשיקות
13/9/09 | 3999 צפיות
-
תולה את נעלי הריצה
16/11/08 | 10167 צפיות
-
כשפנדה נוחת בחצר...
4/1/10 | 2175 צפיות
-
הכימהון שהביא לשיגעון
20/8/08 | 2251 צפיות
פוסטים אחרונים
- יום אחד 6/6/11
- נכון.. 2/6/11
- אולי היום... 22/2/10
- טיפה בים 8/2/10
- שלוש תמונות זיכרון 26/1/10
- ספר אנושי 10/1/10
אני והוא - סיפור אהבה
נולדתי איתו חבוקה בזרועותיי. אין ספור ניסיונות נעשו להיפתר ממני כשעוד הייתי סתם ביצית מופרת.
עם השנים נרקמה בנינו מערכת יחסים מיוחדת. בהתחלה פחדתי ממנו, כל לילה היה נשכב בקצה המיטה, מחשב לי את הזמנים, השנים, מחייך בבוז. אחר כך למדנו לשחק. הוא היה מתקרב מתיישב על הכרית, מנסה לחרוץ גומות בלחיי, תחייכי, כשאת חושבת עלי. מגלגל את שערותיי שנגזזו בחוסר חן ובאופן קבוע על האצבעות. אבל בעיקר היה בודק כל לילה את הדופק.
בגיל שתיים עשרה לקחתי אותו לטיול ראשון. לא הפסקתי להקיא בועות סבון כל הדרך לבית החולים. ניסיתי לנקות את הגוף מבפנים, כל כך מזוהם היה.
בגיל עשרים ושמונה קרסו כל מערכות גופי מתת תזונה קשה וליבי לא עמד בעומס ונדם לכמה שניות. חזרתי מהמתים. אז בחרתי לחיות, אבל כבר לא פחדתי ממנו עוד. זו הייתה אהבה - שנאה על שליטה וכוח. תמיד טענתי שאנחנו נולדים אל המוות, זה פשוט לוקח זמן. לכל אחד הזמן שלו.
היו את הפעמים שניסיתי לחשב כמה פעמים אקום בבוקר ואתקלח, אצחצח שיניים, אתלוש שערות מהרגליים, אשאב אבק, אוכל, אלך לעבוד, אשלם חשבונות, אשנא פקחים לנצח נצחים, זה כמעט כמו לחיות בלופ שחוזר על עצמו. ורק המחשבה הזו הייתה גורמת לי אי חשק גמור להמשיך את הדרך אל הכלום. מיד אני מזכירה לעצמי שכאן אני מכירה ויודעת. שם אני לא יודעת דבר. שם זה כלום מסוג לא מוכר. אומנם קצת מסקרן, אבל עדיין. כאן יש מאכלים שעוד לא טעמתי, ימים שעוד לא חייתי, ילד שיש ימים רבים לצחוק איתו, ימים רבים להתענג בשמש, להקשיב למוסיקה שגורמת לי לרקוד על הכיסא, להמשיך להתחבט ברעיון לצאת מתקופת הנזירות שכפיתי על עצמי ושאוטוטו אני סוגרת שנה, מרגש אותי הרעיון להתנשק שוב, להרגיש שוב, היום הזמנתי רכב חדש וגדול בצבע שמפניה, יש אפילו כריות אוויר מיוחדות עבורו.
אז ללכת אל הכלום?
לא פעם הוא משך אותי מקצה הרגל למטה. מדרון חלקלק. נפלתי אליו בזרועות פתוחות. והוא זה שתמיד הדף אותי חזרה למעלה, זה פשוט לא הזמן שלך. ככה. פשוט.
בגיל שלושים ותשע כבר לא פחדתי. הרבה מאוד שנים כבר לא פחדתי ממנו. אז יצאנו להרפתקה על רכבת שדים. אני הראיתי לו שאין בי פחד, הוא הראה לי שהוא חזק יותר. ארבעים ושמונה שעות שכבתי - שהחיים בוודאות לצידי, אבל הכבד שלי נלחם על חייו.
תמיד ניצחתי אותו, עד כה. אבל זה רק בגלל שהוא עדיין אוהב לגלגל את שערותיי שכבר לא נגזזים בחוסר חן על אצבעותיו, עדיין מנסה לחפור גומות בלחיי. ורגע לפני שאני נרדמת יש לו מנהג כזה לשים את היד על הלב, מחפש את הדופק. זה מרגיע אותו. ככה הוא נרדם לצידי. אני והוא, נולדנו יחד ונמות יחד.
בתמונה : שרידיו של אהובי - המוסקטר דארטניאן
|
תגובות אחרונות
-
שיר_שטוטית
בתגובה על יום אחד
-
ארזעמירן
בתגובה על ספר אנושי
-
שיר_שטוטית
בתגובה על נכון..
-
blue b
בתגובה על אולי היום...
-
ארזעמירן
בתגובה על סקס, שטויות וסודה לשתיה
-
.gandalf.
בתגובה על רומר וגוסיפ
תגובות (61)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
ככה פספסתי אותך.. ממש לא יפה מצידי.
יחסים טובים עם מי שצריך. כי נגיד יחסים טובים עם השכנים שלי, לא קונה.
אבל מלאך המוות, זה כבר משהו אחר.
עצם הידיעה שהחיים שבירים כלכך, נותנת טעם אחר לכל דבר קטן.
ועם השנים למדתי לשים בצד את מה שלוקח ממני יותר מידי ומחזיר פחות מידי.
למצות את הטוב.
בטח אפלטונית. אנחנו משחקים.
בכל מקרה כולנו בסוף מסיימים אצלו במגרש!
ולאונרד כהן מחובר אצלי לאהבה!
אז סגרנו מעגל.
אלך לשים אותו ברקע ואסיים לנקות...זה היה יום מאוד מאוד פרודוקטיבי.
את והוא סיפור אהבה?
שהאהבה תישאר אפלטונית, בבקשה.
שימרי נפשך מחובר אצלי ל- who by fire
אז מניחה לך כאן כמינחה :)
תקשיבי, הלכתי עם פיג'מה למסיבת תורה בבית כנסת, קרעתי מצחוק את הבנות השוות. ואת הבנים הלא שווים.
הייתי בלתי צנועה בעליל וגם בלי חזיה, אבל עם גוזיה.
זה מה שקורה שיודעים ברגע האחרון.
ואם את מוצאת לי תיבת נוח - את מלכה ואלופה. וחוסכת לי הרבה כאבי ראש.
אני מבינה את זה, כי אני יודעת איך אמא שלי הרגישה כל השנים. רק שלא ידעה לקבץ את זה תחת שורות יפות.
לו נתנה לה הבחירה היא בוודאי היתה מוותרת על העונג שבציפייה. על הימים של השקט.
על הרעד כשהמפתח נכנס לחור המנעול.
בתו היתה נחושה, הרבה יותר ממני. וזה כל ההבדל. עד כה.
נשיקות מלאכית
לא צריך תחרות, לכל אחד יש את האחד שיושב לה על הכרית.
אל תדאגי, יש מצב ששלי ושלך יבכו בדרך אל הגיהנום.
ויש מצב שעוד נשחק כל הדרך אפילו לשם.
מה שבטוח, את הצחוק שלי, ישמעו לאונד אנד קליר.
ותודה שאת כאן...איך לכל אחד מאיתנו יש את הזמן שלו. לכל דבר.
הכל מותק אני מבינה , אבל לא עם הפקחים. השנאה שלי אליהם גדולה מידי.
אתמול בלילה אסף ביקש לגדל גור אריות. בבית של 60 מטר, כן? כן!
והוא שאל, אמא צריך לתת לו לאכול הרבה בשר, מה נעשה?
עניתי לו, אל דאגה, יש הרבה פקחים בארץ!
בוקר אור:)
אני אחפש, אולי שמרתי את "יצירות המופת" ואז אפילו תוכלי לבחור בין 2:)
ואודיע לך בהקדם.
כתבה גם כתבה.
....
הלא אפשר להתבונן על האב האלמותי הזה,
מול ועם בתו, הכל כך סופית הזו
וללמוד מהו מוות בחיים, ומהם חיים במוות.
.....
ואיכשהו, אני למדתי, אולי,
שאם מתבוננים בכל רגע כמות היה זה הרגע האחרון,
החשוב נהיה נכון
הנכון נהיה ב-סדר
והמקודש מתעטף בטלית.
....
וכך אני מרגישה, בכל פעם, ובכל פעם מחדש
כשאני קוראת אותך.
נקי.
נוכח.
וכל כך מלא מימדים,
המעוף מתקרקע,
האדמה מהפכת רקיעים.
וכך אני מרגישה בכל פעם, ובכל פעימה מחדש
כשאני קוראת אותך.
....
תודה אהובה.
יפה לך מאוד ולרי!
אך כ"סוסת קרבות" ותיקה [גם כן, בלי להתחרות איתך]
עשיתי החלטה שברור לי שבסופו של יום, הוא יצחק בדרך לגיהנום!
אבל אני אלחם ואתן לו פייט.
ואני גם שומעת ברקע את צחוקו .....
תודה מותק שאת עדיין פה.
עושה רושם שהוא עוד ימות לפנייך (בייבי, את מתישה אותו!) ואיזה יופי את כותבת נקי פשוט ומשכנע ושמחה בשבילך על האוטו שמפניה האמבטיה המתוקנת הצחוק של אסף המוזיקה של האוזן עטורת התלתלים. בקוראי מין פוסט מפוייס מתוק שכזה מתחשק לי אפילו לשמוח ביחד עם הפקחים.
מה לרוך ולי????
חשבתי שתכתבי "דרך של רוך"...
פעםהוא עשה לי את המוות.
היום הוא לא מעיז, הוא לא רוצה שאני אבוא אליו בטרם עת ואמרר לו את המוות שאחרי החיים.
לא נורא כל עוד הוא לא עושהלך את המוות ...
פוסט מרתק, תודה!
אני מהסוג הנלחם - נקודה!
וזה ממש לא תמיד היה לטובתי העניין הזה. עכשיו אני ממש עושה שינוי מהותי בתפיסת מהות הלחימה, מבינה שיש מערכות שאי אפשר להלחם בהם. צריך לשבור אותם בדרך אחרת. דרך של רוב. לא מלחמת יחיד.
אוח, מעולם לא אהבתי מסגרות, למשל. איתם היו לי הכי הרבה בעיות.
יש כאלה שנלחמים באש - באש.
יש כאלה ששופכים עליה מים.
נראה לי שאת מהסוג הראשון.
פחד זה דבר טוב...זה שומר אותך ערנית.
מרגע שנולדים שעון החול שלנו מתחיל להשפך אל צידו השני...ככה זה.
כל אחד וכמות גרגרי החול שלו.
להעריך את החיים זו אומנות בפני עצמה.
על הבוקר את מפחידה אותי ואל :)*
כנראה שאנחנו מתים כל יום קצת....
ממליצה לך על הסרט החדש של
וודי אלן "מה שעובד" הוא יודע
להעריך את החיים ולספר על כך....
עדיף לחשוב עליו בצורה כזו, אחרת לדעתי אתה פשוט מת מפחד.
והרי לרוב האנשים יש אישיו רציני עם המוות.
הרי כל לילה אתה יכול ללכת לישון ולא לקום, כמו שבכל בוקר אתה יכול לצאת מהבית ולא לחזור. אנשים לא ממש חושבים על זה, כי גם זה יכול לחרפן.
ולא ידעתי שתרצה כתבה לו שיר תשובה. מקסים.
בוקר טוב דני דין.
איזה בוקר מוטרף. רק הבן שלי יכול לעשות לי כאלה קונצים של מסיבות תורה של הרגע האחרון. אין ברירה. אני הולכת גיפה למסיבה ממש בעוד חמש דקות. ושכולם יקפצו לפיגמה שלי.
החתולה שלי כמעט התנקשה בחיי במדרגות, הכלב חירבן פעם אחת יותר מידי, אבל ההוא מלמעלה תמיד מסדר לי שקית קרובה.
היו לי יותר מידי דברים בידיים, ישר זה מרחבש לי את הקשב.
מסיבת תורה בבית כנסת...
ידוע לי שאני צריכה לבנות דגם של נוח בתיבה. אז למי שיש, מוזמן לשלוח לי. כיתה ב' הם חושבים שההורים צריכים לעבוד.
כל הכבוד,
ייחסים טובים עם המוות מאריכים
את החיים ומעצימים אותם.
(חבל אפשר רק כוכב אחד).
יפה ומרגש. אנחנו נוגעים המון פעמים במקום הזה. קצת קשה לי לחשוב על זה כעל מקום חם ואינטימי
או ידידוותי, אבל לפעמים יש הרגשה שבכל לילה כשהולכים לישון זה קצת, וגם כשמתמודדים עם הסכנה שהוא יבוא
אז הרצון שיבוא מתרחק.
זה השיר שכתבה לו תרצה אתר בתשובה, לאביה.
שיר הנשמרת תרצה אתר/
השמיים רצים, רצים, רצים,
בתריסים כל מיני עיגולים נוצצים,
כל מיני דברים נעשים
יותר ויותר סמוכים.
אני נזהרת מדברים נופלים.
מאש. מרוח. משירים.
בתריסים כל מיני רוחות מכים.
כל מיני עופות מדברים.
אבל אני שומרת את נפשי מהם. וגם איני בוכה.
אני זוכרת שביקשת שאהיה ברוכה.
אני ברוכה.
השמיים רצים.
הם אינם נוגעים
בשער ראשי שלך.
אינם מתקרבים אפילו לרוח
שבאה אלי ממך.
השמיים רצים למקום אחר,
והרוח סביבנו, טבעת שקופה,
כמו בערב שרב, אנחנו ירח,
הרוח סביבנו עבר.
לילה טוב, אלה.
כל יום יש מיתות קטנות שמזכירות שאנחנו חיים.
יותר ברור ובהיר לראות אותן אם כבר עברנו פעם את הקווים.
ובתכלס, כולנו חיים לצד המוות.
ברגעים בהם אנחנו מתים או אלו שלידנו.
אין זה בלי זה.
אני משערת שתודה.
גם אם היית מאה אחוז פולניה - היית מקבלת ממני דרכון של כבוד.
קבלי דגדוגים, חיבוקים, נישוקים.
אומנם מחר שישי - ולא צריך לעבוד, איזה כיףףףףף, יש יש יש.
אבל בכל זאת. צריך לקום מוקדם ולקחת את אסף לבית ספר ויש סידורים וכאלה מן דברים של שישי.
ומחר מסדרים את האמבטיה סוף סוף. ואני זוכרת שקבעתי עוד משהו למחר - ולא זוכרת מה. הגיל..הגיל...יש לי בריחת סידן מהמוח.
אז לילה מצוין.
אני הולכת לישון עם מלאך המוות.
אחחח זה נשמע כלכך רומנטי וסקסי.
בוא'נה!! את מחפשת אותי? הא? (הדם ההונגרי עולה לי לראש :)))
הבנת מצוין למרות הבועלת.
דווקא בגיל השלישי - ותחזוק הסוגרים, זה לא רע לבלוע ספידים.
בטח לא רחוקה ממך, סתכלי אחורה, אני מיד מאחורייך, עם המחבת ביד.
מטען אנושי - זו בעיה. יש להם בעיות בהעברת קבצים. זהו באג חדש.
זוכת מחמת הספק. אין לך דם פולני משום צד?
אני מניחה שהתכוונת בלעה ולא בעלה ספידים כי בחיי למרות הניסיון והגיל השלישי טרם הגעתי לזה :))
ומותק אל תשכחי שאת לא רחוקה ממני...
אני פשוט צריכה מטען אנושי...כזה שלא מתפרק לאחר שימוש או פוסק לתפקד
:)
אני חושבת שאת צריכה לנוח קצת..את כבר חודשים על בטריות.
ואת שוכחת שאת בגיל השלישי...
תשני טוב יום יומיים ותראי איך את חוזרת לפזז כמו ארנבת שבעלה ספידים.
אני הונגריה, להזכירך. מקווה שזה מנקה אותי מחשד...
לזה
תוסיפי את התסמינים מאתמול והתוצאה לא משובבת לי תנפש
אני מקווה שהם לא עושים את עצמם. כי יש כאן כמה פולנים. אין לדעת.
אתה מיחידת נ.מ של צה"ל?
אני חושבת שהוא צוחק עכשיו.
מה הכוונה שאת לא אוהבת את מה שקורה פה?
אם יורשה לי מבט של מתבונן מהצד, אנחנו לא מכירים. נדמה לי שרוב מוחלט של האנשים כאן שמח שאת אתנו.. וגם אני. :)
נ.מ.
זה כי כמו בכל דבר בחיים אנחנו לא יודעים מתי לחדול:)
ולמעלה- לרגע נבהלתישמחה שהבהרת תנקודה
ולמטה אני חושבת שאני זוכרת אותה
תקלטי שהיום ויתרתי על גרוזיה כי לא היה לי כוח
אני לא חושבת שאני אוהבת את מה שקורה פה!
מה דעתך על הגולגלת הזו? ולחשוב שיש לי שרשרת עם כזו בדיוק...
"
ובקטע החיים - את חושבת שיש לך את זכות הבחירה. זה יפה מצידך. יש לך את הזכות לא לקחת את חייך. וזהו בערך.
אבל למוות יש תוכניות אחרות בדרך כלל.
ולכן לרוב המתים הזמן לא תפס אותם מוכנים עם תיק וכלי רחצה.
אין זכות בחירה. כשמגיע היום מגיע היום. ושלום.
מצחיקה אחת. לא חשבתי למות באמצע אפייה. חשבתי למצות את הרגע גם באפייה -כי אני אוהבת. ואתן נהנות.
אנחנו כרגע בקטע של למצות את החיים לא את המוות.
אם למות? אז למות מוות מהיר ושקט בלי יותר מידי דרמה וכאלה. ואם יורשה לי, גם בחתיכה אחת.
אני כל כך לא מסכימה עם הפיסקה הראשונה
אוהבת שיש לי את זכות הבחירה ומתכוונת לשמר זאת עד יומי האחרון ומקווה שאזכה לבחור אותו בעצמי
ולא שיוכתב לי
ואם אפשר למצוא תסריט אחר מלבד אפיה זה יהיה יופי
לאכול למשל אבל משהו ממש ממש טעים
או תוך כדי... כשהלב לא יכול להכיל יותר
או ללכת לישון ופשוט לא לקום
או פשוט לבחור לא לקום...
זו ברירת מחדל - כמעט.
זה אפילו לא במודע.אנשים פשוט חיים, קמים כל בוקר וחיים.
ואני שנים קמתי כל בוקר וחשבתי שאולי היום זה יהיה היום האחרון.
אפילו לא חשבתי על זכות הבחירה, עד שלא שכבתי במוות.
יש אנשים שיגידו לך שלמוות יש טיימינג די גרוע.
אבל אם אנחנו כבר, אז אנחנו נמצה את הרגע. ועדייף במטבח באפייה.
אני זוכרת את השיר הזה היטב
אחד הקולעים ביותר לחרדות של הורה לבתו
קורע לב
ובסוף היא באמת קפצה מחלון כמו הציפור בכלוב
כל יום כשאתה לא בוחר במוות זה יום שבחרת בחיים
ואני ידועה בכך שיש לי חיבה עזה לזכות הבחירה
זמן לחיות וזמן למות
טיימינג כרגיל הוא העיקר
אז אם אנחנו כבר כאן.... יאללה בלאגן:)
כשהייתי בת 17 אמא שלי הייתה בטוחה שאני לא אחזיק מעמד את החיים.
היא קנתה לי את התקליט שהיה בו את השיר שכתב אלתרמן לבתו תרצה, שהיא לא הצליחה לשמור את נפשה וחייה.
המילים האלה היו הרבה פעמים כמו תפילת הדרך עבורי.
שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,
מאבן קלע, מסכין, מציפורניים
שמרי נפשך מן השורף, מן החותך
מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים
מן הדומם, מן המחכה והמושך
והממית כמי באר ואש כיריים
נפשך שמרי ובינתך שער ראשך
עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.
זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש השדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד עם ננוח ונישן.
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.
הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש
פתאום חלון לאט נפתח בחשכה
אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד
אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה!
אמרי מדוע העולם כה זר עדין
ואש ומים מביטים בו מכל צד!
אמרי מדוע בו מפרפרים חייך
כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד!
אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב
כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב!
זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה
רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,
שבא לחסד ולרחמים, לא למורא
ולא לרחש השדות ודבר אשם,
שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה
אשר תאיר עד עם ננוח ונישן.
רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,
רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.
שמרי נפשך העיפה, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,
שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.
**
בטח שאשמור, פעמיים כי טוב.
תמיד חשבתי לעצמי שאלו שמשתעשעים במוות, בעצם הכי אוהבים לחיות
הם בודקים את הגבולות של החיים. כמה אפשר להתרחב
שמרי נפשך, ולרי, וגם גופך
קצת גם בשבילי, אוקיי?אתה אומר שהוא לא יסתבך איתי?
אני עוד עלולה לשרוף לו את קצות האצבעות?
טוב, חוכמה גדולה באמת...את הרי אלת האש.
לגמרי אינטימיים היחסים שלנו. מבטן ומלידה.
אני פוחדת מהזיקנה, ממנו לא.
אצלי הכל בעוצמות, הלוואי שהיה יותר מדוד, מאוזן, רגוע, שקט, שלו.
אני פשוט לא יודעת איך.
אני לא ממהרת. הנה אני כבר בת 42 ועדיין כאן. פעם חשבתי שאני לא אגיע לגיל 35 בחיים, תרתי.
מה פתאום הוצאת דיבה?
מעולם לא כתבו עליו סיפור אהבה. רק דברים טובים יש לי עליו.
אני הייתי ישנה עם מישהו שיש לו לשון רעה?
וואוו ולרי
יש לך יחסים אינטימיים איתו. את מסתכלת לו ללבן של העיניים.
מאוד חזק מה שכתבת
אבל אצלך הכל בעוצמות של אש
גם הקרב על החיים
כי לצד המוות שחומד אותך, יושבים גם החיים שקוראים לך באותה עוצמה.
אין מה למהר ללכת איתו, הוא לא בורח.
יקירתי,
צפי ממנו לתביעה על הוצאת דיבה.
"הוא" יאמר: "זו לשון הרע"
תעני לו: "מי שמדבר"