נולדתי איתו חבוקה בזרועותיי.

אין ספור ניסיונות נעשו להיפתר ממני  כשעוד הייתי סתם ביצית מופרת.

עם השנים נרקמה בנינו מערכת יחסים מיוחדת.

בהתחלה פחדתי ממנו, כל לילה היה נשכב בקצה המיטה, מחשב לי את הזמנים, השנים, מחייך בבוז.

אחר כך למדנו לשחק.

הוא היה מתקרב מתיישב  על הכרית, מנסה לחרוץ גומות בלחיי, תחייכי, כשאת חושבת עלי.

מגלגל את שערותיי שנגזזו בחוסר חן ובאופן קבוע על האצבעות.

אבל בעיקר היה בודק כל לילה את הדופק.

בגיל שתיים עשרה לקחתי אותו לטיול ראשון.

לא הפסקתי להקיא בועות סבון כל הדרך לבית החולים.

ניסיתי לנקות את הגוף מבפנים, כל כך מזוהם היה.

בגיל עשרים ושמונה קרסו כל מערכות גופי מתת תזונה קשה וליבי לא עמד בעומס ונדם לכמה שניות.

חזרתי מהמתים.

אז בחרתי לחיות, אבל כבר לא פחדתי ממנו עוד. זו הייתה אהבה - שנאה על שליטה וכוח.

תמיד טענתי שאנחנו נולדים אל המוות, זה פשוט לוקח זמן. לכל אחד הזמן שלו.

היו את הפעמים שניסיתי לחשב כמה פעמים אקום בבוקר ואתקלח, אצחצח שיניים, אתלוש שערות מהרגליים, אשאב אבק, אוכל, אלך לעבוד, אשלם חשבונות, אשנא פקחים לנצח נצחים, זה כמעט כמו לחיות בלופ שחוזר על עצמו. ורק המחשבה הזו הייתה גורמת לי אי חשק גמור להמשיך את הדרך אל הכלום.

מיד אני מזכירה לעצמי שכאן אני מכירה ויודעת. שם אני לא יודעת דבר. שם זה כלום מסוג לא מוכר. אומנם קצת מסקרן, אבל עדיין.

כאן יש  מאכלים שעוד לא טעמתי, ימים שעוד לא חייתי, ילד שיש ימים רבים לצחוק איתו, ימים רבים להתענג בשמש, להקשיב למוסיקה שגורמת לי לרקוד על הכיסא, להמשיך להתחבט ברעיון לצאת מתקופת הנזירות שכפיתי על עצמי ושאוטוטו אני סוגרת שנה, מרגש אותי הרעיון להתנשק שוב, להרגיש שוב, היום הזמנתי רכב חדש וגדול בצבע שמפניה, יש אפילו כריות אוויר מיוחדות עבורו.

אז ללכת אל הכלום?

לא פעם הוא משך אותי מקצה הרגל למטה.

מדרון חלקלק. נפלתי אליו בזרועות פתוחות.

והוא זה שתמיד הדף אותי חזרה למעלה, זה פשוט לא הזמן שלך. ככה. פשוט.

בגיל שלושים ותשע כבר לא פחדתי. הרבה מאוד שנים כבר לא פחדתי ממנו. אז יצאנו להרפתקה על רכבת שדים. אני הראיתי לו שאין בי פחד, הוא הראה לי שהוא חזק יותר.

ארבעים ושמונה שעות שכבתי - שהחיים בוודאות לצידי, אבל הכבד שלי  נלחם על חייו.

תמיד ניצחתי אותו, עד כה.

אבל זה רק בגלל שהוא עדיין אוהב לגלגל את שערותיי שכבר לא נגזזים בחוסר חן על אצבעותיו, עדיין מנסה לחפור גומות בלחיי.

ורגע לפני שאני נרדמת יש לו מנהג כזה לשים את היד על הלב, מחפש את הדופק.

זה מרגיע אותו.

ככה הוא נרדם לצידי.

אני והוא, נולדנו יחד ונמות יחד.

שרידיו של אהובי -