שמונים רשומות העלתי לכאן עד כה- חלקן של סיפורים שנכתבו לפני שנים, חלקן של רשומות שנכתבו עבור הבלוג הקודם וחלקן כאלו שנכתבו לאחרונה.
הספקתי לספר כאן על לאונרד, על השושנה, על מרי-אן, שומר הלילה, החתול השחור, נסיכת האגם ודמויות נוספות שליוו אותי בעשור האחרון, חלקן מציאותיות יותר וחלקן פחות...
אבל על התחנה עוד לא ממש סיפרתי. התחנה והנשים שלה- נשות האהבה הקצרה. התחנה והילדים שבה- ילדי העולם.
את התחנה הזו למדתי לאורך השנים להכיר ולאהוב. למרות העליבות שלה, ואולי דווקא בגללה. גם התגוררתי בה לזמן קצר וסייעתי מעט לפליטים המאכלסים אותה לאחרונה.
אך לא על כך רציתי לספר כעת. רציתי להביא לכאן שלושה סיפורים שונים, אשר נכתבו בשלוש תקופות שונות.
את הסיפור הראשון- רוחות צהובות שמו, כתבתי בחורף 2002-2003, והוא למעשה מביא את הסיפור שמאחורי הטקסט של יאנה, שהעלתי לכאן לפני שבוע.
זהו סיפור על המערבולת המטורפת שאחזה בנו ובהם, בשני העמים שכאן, מערבולת מטורפת שבקלות רבה, רבה מדי, עלולה לסחוף אותנו שוב אחריה. ועל מערבולת נוספת, מערבולת אישית שאחזה בי, מערבולת של תשוקה וכמיהה לאישה מסתורית אחת. הסיפור הזה מלווה, כמו הקטע על יאנה, בקטעי הקראה ומוסיקה שהקלטתי בזמנו.
הסיפור השני-בית האהבה של רוזמרין, נכתב ב-2006, ומספר על כוהנת אהבה גדולה, שמרחוק באים ועולים לרגל למקדשה,אך היא עצמה נותרת בודדה.
הסיפור השלישי- קרינה וילדי העולם, נכתב שנה לאחר מכן והוא כנראה האהוב עליי ביותר.
זמן רב לפני שהתחלתי לפרסם כאן בדה-מארקר הופתעתי לגלות שבדיון שפעם התפתח כאן באחת הקהילות בנוגע לתחנה ושוכניה, מישהו העלה קישור לסיפור הזה, שאז הופיע בבלוג הקודם שלי באתר תפוז. היו אצלי אז הרבה כניסות מדה-מארקר ואני חושב שזו הייתה הפעם הראשונה שבה יצא לי להכיר את האתר הזה... יתכן והסיפור הזה רלוונטי כעת מתמיד, בזמן בו המדינה מתכוונת לגרש מתחומה ילדים כה רבים...
אז הנה הם שלושה סיפורים, ולמרות שהדבר לא תוכנן כלל מראש, יצרו פתאום מעין טרילוגיה על התחנה הזו שלרבים אינה יותר מאשר תחנת מעבר בדרך ליעד מסוים, מקום שרצוי להתרחק ממנו כמה שיותר מהר.
שלושה סיפורים, שכמו חבריהם למסע, חלקם מציאותיים יותר, חלקם קצת פחות...
שלושה סיפורים המספרים, בין היתר, על שלוש נשים שונות, מציאותיות ודמיוניות כאחד ואולי בעצם הן שילוב הזוי וקסום, הן של מציאות והן של אגדה. שלוש נשים שונות לגמרי האחת מן השנייה, אך לשלושתן דבר משותף אחד- יכולת מופלאה לגלות אהבה, למרות הייאוש, יכולת המשותפת בעצם גם למעין אישה רביעית, אשר רוחה האימהית שורה עליהן מסביב, וזו התחנה עצמה. יתכן ובעזרת הסיפורים האלו אצליח להראות לכם מה אני מצאתי בה, בתחנה העלובה הזו, שכה שבה את לבי.
קריאה מהנה...
* התמונה למעלה מאת- אמיר אליצור, מתוך תערוכת הצלמים: "תחנה ישנה".
www.ynet.co.il/.../1,2506,L-3526892,00.html |