מזמן לא הרגשתי כל כך לבד. בעיר זרה, שקיבלה את פני עם גשם שוטף, יושבת בחדר המלון ומתנחמת באוכל חם ומתוק שהבאתי איתי עוד מהארץ. כולם מדברים איתי על הקניון הקרוב, אבל שופינג זה הדבר האחרון שבא לי עכשיו. לעבוד אין לי חשק, את הספיידר סוליטר מיציתי עד תום, ואפילו הספר שהבאתי נראה לי פתאום משעמם. בארץ כולם ישנים, כך שאפילו על שיחת מסנג'ר להפגת השיעמום אין מה לבנות. ואתה אשם. אל תיתמם, כשהצעת לי נישואים ידעת שזו הסכמה מראש להיות אשם בכל מה שצריך, אז הנה הגיע הרגע. אני רוצה אותך לידי. רוצה לדבר איתך, להתחבק איתך, לצחוק איתך, לספר לך את מה שעובר עלי. התרגלתי כל כך ליכולת המופלאה שלך להרגיע אותי, ששכחתי איך עושים את זה בעצמי. זה מפתיע אותי, התלות הזו בך שפיתחתי בלי לשים לב. הרי אני אישה עצמאית, קרייריסטית, לא סתם אני תקועה באמצע שום מקום לבד. תמיד היו לי חברים, תחביבים, עיסוקים, סידורים, ותמיד נהניתי מהשקט שלי. אז למה עכשיו, כשיש לי את כל השקט שבעולם, אני רק רוצה הביתה? דמעות מציפות את העיניים שלי. בדרך כלל זה מביא אותך אלי בשניות, שואל מה קרה, מחייך ומרגיע אותי. אבל עכשיו אתה ישן, ואני נאלצת לשחק את התפקיד של שנינו. זה לא קל לחייך לעצמי בזמן שאני בוכה. זה גם לא פשוט להרגיש את החיבוק שלך כשאין לי כתף להניח עליה את הראש. וכשאני שואלת מה קרה, אני עונה שאני לא יודעת. אני מתגעגעת ורוצה כבר לחזור. עוד מעט חמודה שלי, אני שומעת אותך אומר לי, גם אני מתגעגע, ואני מבטיח לשמור לך את כל החיבוקים כשתחזרי. הקול המתפנק שלי ממלמל עוד כמה דברים, ובסופו של דבר אני נרגעת. אני יודעת שזה פתטי. אני אישה רצינית, עצמאית, פמיניסטית, חזקה, מה זה כל הפינוק הילדותי הזה? אבל בכל זאת, זה מה שיש. אתה מוציא ממני צדדים שלא הכרתי קודם. חשבתי שהכתיבה תעביר לי את הזמן. טעיתי. במסגרת "אין לי חשק לשום דבר" גם לזה אין לי יותר מדי סבלנות. העצבות הופכת לעצבנות, וחוסר השקט שלי רק גובר. אני כמעט משכנעת את הג'ט לג שלי להגיע ולגרום לי לקרוס מעייפות בשעה שבע בערב, אבל דווקא הפעם הוא החליט להיות גיבור. אני לא רגילה להיות כל כך משועממת. תמיד יש מה לעשות, עם מי לדבר, על מה לחשוב. אבל הפעם אני רק סופרת את הדקות ורוצה שהזמן יעבור. בזבוז משווע של החיים. אני בטח עוד אצטער על זמן האיכות עם עצמי שלא נוצל כהלכה, אבל השיתוק שאופף אותי לא עובר. בהייה בקיר ממול זה המקסימום שאני יכולה להפיק מעצמי כרגע, ואפילו זה מכעיס אותי. מלכתחילה לא היה לי כוח לנסיעה הזאת. אני רוצה הביתה. |