בהמשך לפוסט של אתמול על ציפיות, תרחישים ואכזבות - אתמול בערב הבן התקשר אחרי כמה שעות שלא הצלחתי להשיג אותו וכבר התחלתי לדאוג. הוא אמר לי שהכל בסדר ושהוא לא יכול לדבר כרגע. שאלתי למה.

הוא אמר: ככה. התעקשתי ואמרתי: רק תגיד לי למה. ואז הוא אמר לי משפט קטן אבל גדול: ככה, אמא. קבלי את זה ככה.

מייד התחדדה לי הנקודה שאני לא מקבלת דברים ככה, כי ככה הם. אני תמיד רוצה להבין אותם עד הסוף באותו הרגע, ולשנות אותם ככל שבאפשרותי.

בניגוד להרגלי הנחתי לו, ורק אמרתי: בסדר מותק, העיקר שהכל בסדר, תתקשר כשתוכל.

הרגשתי נכונה מאוד. 

ובאותו עניין - כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע.

אתאמול קבעתי עם חבר וותיק להפגש היום לקפה אחרי הצהריים. מאוד שמחתי מפני שהרבה זמן לא התראנו.

הבוקר הוא התקשר לבטל מסיבות משפחתיות.

להפתעתי לא התאכזבתי, לא התבאסתי, קיבלתי את השינוי בתוכנית בפשטות. איחלתי לו שהכל יבוא על מקומו בשלום, ושנפגש בהזדדמנות הקרובה. זה הכל.

התקדמתי מאוד.

אני מחכה לראות מה עוד יביא לי היום הזה.

אכתוב המשך כעדכון, אם יהיה.

אני מלאת שמחה.