עם כל האיזון שדיברתי עליו בהקשר של פעילות פיזית פתאום אני מוצאת את עצמי תוהה.

אני תוהה איפה אני רוצה לעמוד או להציג את עצמי בנוגע ליכולת (או חוסר יכולת) שלי בציבור.

 ציבור מבחינתי זה כל מקום שבו יש לי אינטראקציה עם אנשים שאני לא מכירה ולא מכירים אותי ואת חברתי פיברו'.

מצד אחד, בהתמודדות עם כל פעילות (לעמוד, לשבת, ללכת) מחוץ לבית, אני צריכה לפעמים הקלות או עזרה. כדי "להיות כמו כולם".

מצד שני, קשה לי מנטלית להיות "המוגבלת", בת 26 ומתנהגת כמו בת 70.

 קשה שכדי לשבת בשיעור אני חייבת לשבת על כרית חשמלית.

קשה לי שאני צריכה לבקש מחברים שמתארחים אצלי בבית עזרה עם הכלים, או הסדר, או המאוורר או להביא משקה מהמטבח...

קשה לי שאני מוותרת על לבקר חברים או משפחה מחוץ לעיר כי עד שאני מגיעה, אני עצבנית וכואבת מהנהיגה ואז כבר לא כיף לי.

זה פשוט קשה ולא הגיוני.

בסוף השבוע הזה הייתי אמורה להיות בסדנא שאחי ואחותי הזמינו אותי לכבוד יום הולדתי שיגיע עוד חדשיים.

"התהליך השלם והמקיף ליצירת החיים שאתם רוצים לעצמכם." - מהות הסדנא במשפט אחד

הרעיון של הסדנא נחמד והמחשבה שמאחורי המתנה הכי חשובה.

 זו סדנא של 3 ימים שהתחילה אתמול (חמישי).

ביום רביעי ויתרתי על חוג התעמלות לפיברו' ועוד פגישה כדי לנסוע לתומר במרכז כדי שיהיה לי יותר קל להגיע לסדנא.

הסיבה שהייתי חייבת לותר זה שכבר נגמרה לי האנרגיה לאותו יום כבר בצהריים.

כולי הייתי שטופה בכאבים חזקים מאוד. ידעתי שאם אנסה לעשות משהו מעבר לנסיעה אני פשוט אקרוס וארדם.

קמתי ב5:30 כדי להגיע בזמן ואכן הצלחתי להגיע ראשונה.

לקחתי איתי שמיכה וכריות למקרה שאצטרך תמיכה, אבל החדר היה צפוף מדיי כך שלא היה לי מה לעשות עם הציוד.  זה היה מיותר.

קצת אחרי הגיעה מישהי שמאוד התעניינה בפיברו' שלי ומה עשיתי לעזור לעצמי. היא קצת התלהבה מידיי לטעמי אבל אני בטוחה שזה פשוט סגנון הדיבור שלה.

השיחה איתה כבר עייפה אותי.

הסדנא התחילה ופשוט לא התחברתי. מרגע התחילה הסדנא נלחמתי בדמעות. המחשבה על לשבת בכיסא הזה 12 שעות עשתה לי רע. ואז הוא דיבר על זה שאנחנו צריכים שתהיה לנו אנרגיה ולשבת זקוף. לי קשה לשבת זקוף, ומה לעשות אנרגיה אין לי. עבורי זה לא עניין של מחשבה, זה עניין של פיברו' (חברתי הטובה) ששואבת לי את האנרגיות.

כשהמנחה הזמין אותנו להסתובב בחדר ולדבר עם אנשים נשברתי ולקחתי את ההזדמנות לצאת משם.

כשאחת העובדות באה לדבר איתי פרצתי בבכי ובקושי הצלחתי לדבר.

זה בסדר שלא התחברתי, ואני מאוד גאה בעצמי שניסיתי על אף כל הקשיים והאתגרים הקשורים בנסיון.

אבל זה הכניס בי שוב את המחשבות על איך אני נתפסת אצל אחרים.

מצד אחד חשוב לי שידעו שקשה לי,

מצד שני קשה לי עם סיוע ותמיכה מאנשים שאני לא מכירה.

זו תחושה מוזרה להיות מין סוג של מוגבלת בגיל 26.

אני מתגעגעת לשירה שלא היתה צריכה להתחשב כל כך בגוף שלה. 

ובתמונה: חמודה (הרביעית במשפחה עם השם הזה) , החתולה המתוקה שלי אוהבת כיורים.