היחסים ביני לבין ג'וני מאר עברו לא מעט תהפוכות. אנסה לסכם אותן בקצרה על ציר הזמן:נעורים: אני מגלה את הסמית'ס, ומתאהב במילים של מוריסי (ובקול הפעמונים שלו).

אני סטרייט, אבל בכל זאת מרגיש כמו שהמוני בני נוער הרגישו בסיקסטיז כשהקשיבו לביטלס: הבנאדם חדש לנפש ולמחשבות שלי וכתב בדיוק את מה שאני מרגיש.

יש הרבה הרכבים מוסיקליים שאני אוהב, אבל רק הסמית'ס ונירוונה (טוב, והביטלס) גרמו לי להרגיש כך. יש לי פוסטר של מוריסי בשחור לבן בחדר.

ליד פוסטר של האליל של מוריסי עצמו, ג'יימס דין (שהסרטים המעטים שלו גרמו לי לחוש את מה שמוריסי גרם לו בשיריו, אפילו שמזעזע לחשוב שהסרטים של דין נעשו כשההורים שלי היו ילדים).

צבא: לא הייתי שורד את שלוש השנים האלה בלי הפסקול של הסמית'ס. הסמית'ס מהווים גם איזו כת סודית שמביאה לחיבורים לא צפויים. לסמל ותיק בסוללה ("איזה אלבום אתה הכי אוהב? מיט איז מרדר?") לחבר לגדוד
 ("אתה חייב לשמוע את Money Changes Everything!")
 ולנערה אלמונית בשבוע נופש בנתניה
 (דואט מרגש של Last Night I Felt That Somebody Loved Me).

 לפעמים זה מצליח פחות, כמו עם קצין דתי מסוים: "ספר על להקה שמספר מה היא עשתה כל יום בין 1983 ל 1986? זה הדבר הכי טיפשי ששמעתי").במהלך התקופה הזו אני מתחיל יותר ויותר להעריך את הצד המוסיקלי ביצירת הלהקה, בניצוחו של הגיטריסט המוביל והמפיק המוסיקלי ג'וני מאר.
 

ספר המופת
 The Severed Alliance
 של ג'וני רוגאן מצייר את מוריסי כפרימדונה בעייתית למדי ושופך אור על חשיבותו העצומה של מאר להצלחה האמנותית של ההרכב.
אני נחשף יותר ויותר לפועלו של מאר, הנחבא אל הכלים, אחרי פירוק הסמית'ס:
 The Pretenders, The The, Electronic... 
 

 מאר היה מעורב בכמה מהשירים היפים ביותר של ההרכבים האלה. בתור טעימה אציין שניים מהאהובים עלי:
The The – Slow Emotion Replay:
 ריף מדהים של מאר שלוקח אותך, ואת השיר, למחוזות נעלים יותר. יצירתי ברמות של הריף המושלם של Still Ill של הסמית'ס.
Electronic – Get the Message:
 יהלום קטן שמאר טוען מאוחר יותר שהוא הטראק שהוא הכי גאה בו בקריירה שלו.

בראיון לQ הבריטי נשאל מאר: "תמיד שואלים את מוריסי מהיכן נובעות המילים המלנכוליות שלו. מהיכן נובעת המוסיקה המלנכולית שלך?".

מאר אומר שזו השאלה הטובה ביותר שאי פעם שאלו אותו בראיון ושאף אחד מעולם לא שאל אותו על כך.
לפני כמה שנים: מאר מצטרף להרכב ה"אלטרנטיבי" האמריקאי המשמים Modest Mouse.
 לא ברור למי זה עשה טוב ולמה הוא היה צריך את זה.

לאחרונה הצטרף מאר ללהקת The Cribs הבריטית. הקריבז התחילו כעוד אחת מגל להקות תחיית הרוק הבריטי שחשבנו שאנחנו חווים באמצע העשור. הם לא בלטו במיוחד בהתחלה, אם כי להקות צעירות אחרות הודו בהשפעתם עליהן (בלוק פארטי, למשל). האלבום השני שלהם הפתיע לטובה, ובשלישי כבר נראה שהם כאן כדי להישאר.

 בסינגל החדש שלהם, We share the Same Skies,  נשמע ריף גיטרה מארי טיפוסי ויפהפה (השיר עצמו ככה-ככה), שגרם לי להיזכר כמה שאני אוהב את ג'וני מאר ואיזה גיטריסט גדול ומלא הבעה הוא כשהוא במיטבו.

הוא מתעקש להישאר רלוונטי כתמיד ומצליח להביא מעצמו לסצינת האינדי הבריטית העכשווית בלי להיות פתטי לשניה אחת.

2008 – אני בלונדון, עומד מול הביוגרפיה של ג'וני מאר בהנחת ענק. רק 4 פאונד. עשרים ומשהו ₪ לספר על חייו של אחת האושיות המוסיקליות האהובות עלי.

אני לא קונה.בכל מקרה האהבה שלי לג'וני מאר תמיד היתה מעבר למילים.

לסיום:

אני לא אוהב להיגרר אחרי אחרים, וזו ללא ספק להקה שנדחפת חזק מ-א-ד ע"י זיין לואו, אבל מה לעשות, הם ממש טובים עם צליל רענן של וואמפייר וויקאנד 2.0. (והסינגל החדש של VW עצמם ממש מאכזב).

סינגל נוסף ל Everything Everything המקוריים, והם הולכים ומסתמנים כאחד ההרכבים הטובים של סוף העשור.