10/8/06.

חולות נודדים סן פרנסיסקו- אתונה

ביומיים הראשונים לאחר שנסע הרגשתי שעשינו את הדבר הנכון, אבל בערב השלישי , בארוחת ערב על מרפסת שמשקיפה על המפרץ שביום הוא עוצר נשימה ובלילה הופך למרבד קטיפה משובץ ביהלומי אורות, חשתי את הגוש שמתחת לסרעפת שואב לתוכו את כל האנרגיות שלי, ומרוקן אותי לתוך עצמי כמו לחור שחור הבולע את האור ולוכד אותו בתהומותיו במלכודת נצח.

ריקנות , באופן פרדוקסלי היא ההיפך הגמור מהתרוקנות. האחרונה- היא שלב טבעי, מרגיע ומבורך במחזוריות האינסופית של כל מה שיש בו חיים וצמיחה והתפתחות-היא נקודת ה:"לימבו" שבין נשיפה לשאיפה, זו שמפנה מקום לאויר החדש. הראשונה- היא סוג של מוות. המקום בו החיים מאבדים משמעות.

במרחק גלקסיות ממני יכולתי לשמוע את דוריאן ומייקל מתפעלים מהלובסטר ומתלבטים אם להזמין בקבוק יין נוסף, ויכולתי לשמוע פרצי צחוק וכוסות קריסטל משתקשקות זו בזו, ואחר כך את דוריאן גוהר מעלי ושואל אם אני בסדר, ושוב שואל.
הבטתי בפנים היפים שלו, ושנאתי את הזרות שלפתה את הקרביים שלי בצבת של קרח, ואת חיץ האטימות, שעלול היה לקפוא ביננו, לולא הכיר הילד הציפור את תעתועי הזרות אפילו טוב ממני, וידע לתמרן סביבה.

בבוקר הוא הביא לי ארוחת בוקר למיטה. קפה ריחני, וחביתה וסלט, וגם גרנולה עם בננות ודבש ולחם טרי ומיץ תפוזים סחוט.
"אתה יודע שאני לא מסוגלת להכניס שום דבר לפה בבוקר", התלוננתי.
"אז תאכלי בכח".
"זה אידיוטי לאכול בכח. זה לא שחטפתי אנורקסיה, סך הכל התקף אומללות".
סיכמנו שאתקלח ונאכל ביחד, על המרפסת.

"מה קרה שאתה בבית היום?" שאלתי.
"לקחתי חופש. כדי להיות איתך".
חייכתי.

דוריאן אמר שהוא חושב שהגיע הזמן שאתחיל לחשוב לאן אני רוצה להגיע, ומיהר להוסיף שהוא לא מגרש אותי.
"הדגש, הוא כמובן לא גיאוגרפי" ניתח דוריאן את המצב.
"אני לא רוצה לחזור הביתה. עדיין".
ולאחר הרהור קל.
"אני אסע לסקיאתוס".

דוריאן הסתייג מהבחירה שלי. אמר שאני כל הזמן מחכה, מציבה את עצמי לצד הדרך, וחוזרת לאחור, במקום לעלות על הכביש ולשעוט קדימה, אבל אני בחרתי לנסוע למקום שהאצבע שלי הצביעה עליו, פעם לפני מלנת'לפים שנים כשאני וניר עוד היינו ניר ומיקי.
אני מתגעגעת. תמיד נדמה לי שתהליך ההחלמה של נשים איטי יותר, אבל אולי אני טועה. אולי ניר לא באמת מרגיש רעב לחיים, אולי הוא רק רעב לצ'יקן קארי.

"תתעוררי" , צרחתי על עצמי במח שלי. "לכי הלאה. אל תעצרי. החיים הם שם גם בשבילך", אבל בינתיים , המגנט שבתוך הבטן תחבר עם החושך האינסופי שנשקף מהחלון ואני הרגשתי תלושה ובודדה. ריח המטליות הלחות שנמסך בריחן של רגליים יחפות ויותר מדי גופים שצפופים בתנומה לא נינוחה עורר בי בחילה. עצמתי עיניים ופקחתי, ושוב, ופתאום זריחה, ומרבדי עננים, ומים. אתונה.

אגן הים התיכון מרגיש לי נח. הקרקע תחת הרגלים שלי מעט יציבה יותר. השמש הקופחת בין מטעי זיתים וסלעים ותכלת של ים מוכרת יותר.

אני הולכת למצוא לי אפולו.

מיקי

*******************************

16/8/06

חולות נודדים-ורנאסי.

הגעתי לורנאסי ברכבת הלילה. במושב ממול שכב אדם על אלונקה . על ידו ישבו אשתו ובתו והחליפו ביניהן מילים מהוסות. "הוא נוטה למות" נידב לי הנוסע שעל ידי מבלי ששאלתי. הנהנתי, נזהר שלא לקטוע את קינת הלחישות, ולא פחות מכך שלא לעודד שיחה. לא היתה לי שום כוונה להעביר את שעות הנסיעה הארוכות בשיחה. לא איתו. לא עם אף אחד.

שעת בוקר הבילה. מבעד לחלון נופים בוציים. הכפריים משכימים כדי לעשות את צרכיהם בשדות. דמויות מנומנמות שבידיהן כלי לרחצה מדשדשות בביצות. בקתות חימר מציצות מאחורי מסכי במבוק. עליבות נואשת, או שחרור מהבלי החומר ? אני מתלבט ביני לביני ולא יודע להחליט. מה שבטוח הוא שהערך המוחלט היחיד של החומר הוא היעדרו המוחלט. כל מה שמעבר לכך - עושר, עוני הוא עניין יחסי.

בקרון סביבי המולת יקיצה. ילד בוכה, שיכור שנחרד משנת היין שלו ומתמוטט שוב, ומיני משקאות ומאכלים שנשלפים מכלי פלסטיק צבעוניים. הנוסע על האלונקה עדיין נושם. אשתו נרדמה על ידו. בתו מלטפת את מצחו במטלית לחה. חשתי מחנק. ריחות התבלינים מהולים בקטורת, בשמים וזיעה חמוצה הפכו לי את הבטן. קמתי, מתנודד, ורצתי לאורך הקרון, מועד על ארגזים ותרמילים ושקים, על השיכור ששוב התגלגל לפינה אחרת. הגעתי לקרון השירותים בברכיים רועדות ומצאתי את התא נעול. חלון. פתחתי אותו ושרבבתי את ראשי לתוך האויר, שואף לתוכי את הרוח. לאט לאט חזר הלב שלי לפעום בקצב נורמלי . נשמתי שוב.

וכשהחזרתי את פני , פגשתי את קתי.

היא יצאה מתא השירותים כוונוס העולה מן הרחצה, תלתלים ערמוניים מרחפים סביב גופה הלבן, וחיוך מלאכי על שפתיה.

"בוא", חייכה אלי, בשפה אחרת ונטלה את ידי בידה, והניחה לי לרחף בעקבותיה עד הקרון האחרון, ועד מיטתה, ועד סוף הזמן.

"בוא ", קראה לי וראיתי אותה יורדת מהרכבת ורוקדת אל היערות שבאופק בצחוק ענבלים כמכשפה משוגעת.

"קום" , לחשה לי ועיני שאלו שאלות, ובעיניה השתקפה הקלה גדולה.

"דאגתי" חייכה במבטא צרפתי קל. "ישנת כמעט יומיים".

"ניר". אמרתי.

"קטי".



ניר.

************************

2/9/06 02:09 דואר יוצא.

היי נועם,

הלכתי לחפש אפולו ומצאת ונוס?

אתה חושב שמיקי וניר הם השיקוף שלנו?

אירה
*******************

2/9/06 02:15 דואר נכנס

מתוקה שלי,

סוף סוף ספטמבר, ואפשר לנשום. אולי תרחפי אלי קצת ותבדקי בעצמך?

נועם.