כותרות TheMarker >
    ';

    מילים שנוגעות...

    מילים מלב אל לב על מה שהיה וגם על מה שאולי שיהיה ...
    ובין לבין על מה שקורה ...

    טיולים , מוסיקה, מחשבות, אנשים ...


    0

    אמיר היום בן 50 אבל נשאר בן 29 - מילים לאמיר מי-טל ז"ל , שלמד איתי בכיתה ונפל בקרב כמג"ד גולני בלבנון

    60 תגובות   יום שישי , 23/10/09, 21:24

    הזיכרון הכמעט יחיד שיש לי מאמיר מי-טל ז"ל, הוא של נער בלונדיני שקט למדי וגם ביישן שישב בטור השמאלי, ליד החלון, ממש מול  הלוח ומול עיניהם הרוחשות  של המורים,  בכיתה י' בבית בירם, בביה"ס הריאלי בחיפה, שם למדנו.

     

    בשמחת תורה, באירוע השנתי לזיכרו של סא"ל אמיר מי-טל ז"ל,  באוהל ג'ונסון - אוהל מורשת שהוקם לאחר נפילתו, ליד פארק אידמית בסמוך לחניתה, וב"שביל אמיר" שנסלל לכבודו וקרוי על שמו, מרחק פסיעה ממערת קשת, פגשתי את טלי חברתי מכיתה ו' .

     

     " אני רק זוכרת שהוא ישב ליד החלון והיה כזה שקט", אמרה, ויחד הופתענו לראות כמה מאות אנשים המגיעים כבר 21 שנה, בדבקות ובמסירות, לטקס הזיכרון של הנער הבלונדיני הביישן שאנו הכרנו, שמסר את חייו ב-9 בדצמבר 1988, כמג"ד "ברק"  בגולני - שהיה הכוח הצפוני במבצע"כחול חום" - פשיטה של חטיבת גולני על מפקדותיו של ג'יבריל, בנועיימה,סמוך לביירות שבלבנון.

     

    אני זוכרת שכאשר קראתי שאמיר נהרג, וקראתי את הסיפור שלו, שאלתי את עצמי איך זה קורה שאנשים עוברים לידך, נמצאים כל כך קרוב אליך, ממש חצי מטר ממך, לא יום אחד ולא יומיים, אלא שנות לימודים שלמות,  אבל אתה בעצם לא יודע עליהם דבר. כלום. כך, אנו מחמיצים עולמות שלמים, עשירים וענפים, ואת ההזדמנות  והאפשרות להינות וללמוד ולהיתרם מהם, וגם לתרום.

     

     וכמה עצוב, שההכרות ועימה ההכרה, מגיעים כאשר כבר מאוחר מדי לומר למישהו מילה טובה, ישירות, ללא מתווכים, ובוודאי שלא מתווכי אבן מעוטרי אותיות של צער, געגועים וחסר.

     

     

     ובכל שנה,כאשר ראיתי עוד כתבה, למדתי עוד כמה פרטים על הנער  שהפך למפקד סיירת ולמג"ד ביחידה מובחרת, הוביל את חייליו ונשאר בן 29 לעולמי עד.

     

     

     

     

    באתר של הפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה למדתי לדעת שאמיר נולד ב-23 באוקטובר 1959 .

     היום -23 באוקטובר 2009 הוא יום ההולדת ה-50 שלו.

     

     

    במשך שנים, ניקרה בי המישאלה לעשות משהו למען העניין, ואפילו קטן ביותר. היום,זוהי גם סגירת מעגל אישית שלי. לאחרונה, בעקבות כנס המחזור שלנו מהתיכון, הזמינו החברים מהפנימיה הצבאית את כולנו, לזכור את אמיר. זו היתה ההזדמנות שנקרתה בדרכי, לממש את המישאלה, ולכתוב את השורות האלה. 

     

     בחרתי להעלות את סיפורו כאן, דווקא היום, דרך קצת שונה, ובסך הכל עצובה מאוד לציון  יום הולדת שנחשב  לצומת ולנקודה למחשבה - בחיים של רובנו.

     

     

     

    לאחר הלימודים בביה"ס הריאלי בחיפה,  באוקטובר 1977 , אמיר החל את שירותו בצבא במסגרת סיירת גולני, שם עבר את כל תפקידי הפיקוד: מפקד מחלקה, קצין מבצעים, מפקד פלוגה, חונך ממ"פים, סגן מפקד גדוד, מפקד סיירת גולני ומפקד גדוד "ברק". במלחמת שלום הגליל היה מפקד פלוגה מסייעת של גדוד "ברק", שספגה אבידות כבדות במבואות ביירות. במהלך מלחמה זו החליט להמשיך את דרכו בשרות הצבאי. בשנת 1985 יצא לקורס מתקדם של מפקדי חיל הרגלים בארצות-הברית. בשובו נתמנה לשרת כמפקד סיירת גולני. ב – 1988 יצא לשנת לימודים באוניברסיטת בר-אילן, בחוגים להיסטוריה וליחסים בינלאומיים. בשובו נתמנה למפקד גדוד "ברק" בגולני.

     

     

     

    באוהל ג'ונסון  התכנסו כמה מאות אנשים.

    300  אולי יותר, אבל  מי סופר,  כאשר ההתרגשות מרחפת מעל כל פינה במקום, ויחד עם זאת, הצער והגעגוע אינם מניחים לשמחת החיים, לצחוק , לאווירה הנעימה ולכל כך הרבה חיבוקים ונשיקות של הקרובים והחברים, להיסדק בצל האובדן והחלל שנותר.

     

     

    ג'ונסון, הגשש הבדואי של אמיר, בן הכפר הסמוך ערב אל ערמשה, אירח את הבאים באוהל המורשת שהוקם לאחר נפילתו של אמיר, והמתאר את פועלו,  על  פיתה עם לבאנה טריה וריחנית ובהכנסת האורחים החמימה והמקבלת של הבדואים.

     

    "אמיר התחבר במהירות לאוכלוסיה הבדואית בכפר והתקבל באהבה רבה ובכבוד גדול. המחוויבות הגבוהה שלו והדרישה שלו למצויינות מעצמו, עברה כסטנדרט מחייב גם אלינו. תמיד הרגשנו שיש לנו מפקד ומוביל. בדרך שלו. ללא הרבה מילים".

     

     

     

    עיניו של אמיר המשקיפות מהתמונה הגדולה  כאילו מאפשרות לכולם להמשיך, ולהבין שככה צריך. שזה בסדר.

    חיוך טוב כזה שאומר משהו כמו: אני איתכם, אל תדאגו.

     

     

    נפגשנו שם כמה חברים מהמחזור של הריאלי, מיקבץ מיקרי של אלה שנענו להזמנה להגיע ולזכור את אמיר.

    וכולנו חגגנו השנה 50 . לחלקנו כבר שיער כסוף, ולאחרים גם זה כבר לא...כמה קמטים, עיניים של בעלי ניסיון ותובנות של חיים שלמים שחלפו מאז, עמוסי עשייה. לרובנו ילדים בוגרים ולאחדים כבר נכדים. חלקנו הגדול כבר עבר אי אילו חוויות חיים מלמדות, שינויים, התפתחויות, לקחים ומסקנות.

     

    אבל השיחה על אמיר שלא ממש הכרנו - איחדה אותנו במיפגש הזה.

     

     הקשבתי לשיחת החברים, אבל במחשבות ובעיניים הייתי מדי פעם מדלגת למקום אחר.

    בוחנת את תמונתו של אמיר, ועושה בראש מעין פוטו מונטאז'  מהיר, כאילו מנסה לדמיין כיצד היה נראה אילו ישב איתנו באמת, חי וקיים ונושם, ומדבר איתנו  בקולו שלו  ולא רק אלינו, מהתמונה ומהמקום בו הוא נמצא כבר

    שנים ארוכות. אבל, קשה היה לחשוב על פני הילד מתבגרות וחושבות ומדברות כמו בן 50...

     

     

    התרגשתי מאוד  למראה קהל כה גדול, מבוגרים, קרובים, חברים וגם חברים לנשק, הרבה "גולני במיל.", בני נוער וגם ילדים קטנים הגדלים על מורשת שמו של אמיר, ובאים מדי שנה לבקר אותו בשביל "שלו" ... 

     

     

    לעיתים קרובות , מאורעות החיים מרחיקים אותנו . אבל לא כאן. וההתרגשות לשמוע על כל הילדים שקוראים להם אמיר על שמו של אמיר והם עצמם כבר בוגרים היום.

     

     

    ראיתי את כולם עושים דרכם ב"שביל אמיר", מסלול כל כך יפה המשקיף אל נוף קסום שרק אצלנו, כאן, במדינת ישראל, אפשר למצוא כמוהו וגם להיות גאים בו כל כך.

     

     לפני שלוש שנים, נחשפתי אליו לראשונה, במקרה, בטיול בצפון , ושמו של אמיר החרוט שם, המשיך ללוות  אותי עוד ימים ארוכים.

    כאבן דרך בטיולים בארץ, אני מעדיפה את המסלולים העוצרים בתחנה אחת, לפחות, המתחברת למורשת קרב של מדינת ישראל, כדי להמשיך לזכור בכל עת, בזכות מי אנו חיים כאן, מטיילים בשלווה ונחת, ונהנים

    מהנוף, המסעדות והצימרים שהפכו לקו מנחה של הישראלי המטייל.

     

     

      כמה חבל שכל כך הרבה נקודות חן בטבע קרויות על שמם של חיילים נפלו, חשבתי לעצמי בדרך, ומערבות נוף בצבע ירוק ואויר הרים רענן,  בריח שרוף של טנקים, צרור יריות של מחבלים שגדע חיים, צבע שחור של שכול, כאב ועצב. וגם זה - קורה רק  כאן - ששמותיהם של צעירים חרוטים בכניסה לחורשות ושבילים, כאלה שרק אתמול היו נערים של מסיבות, אהבות ראשונות, קריאת שיעורי בית ממחברת ריקה, תירוצים למורה  ו"שטויות", שהחליפו מקומן באחריות על חיי אדם ולא רק שלך , ומלחמה עליהם עד מוות.

     

     

    הבטתי בדוד ורבקה, אבא ואמא של אמיר, מיכל ושי - אחיו,  מחבקים בעיניים את האורחים,מקבלים את כולם  כאילו היו הילדים שלהם. ואולי זה מה שמחזיק את כולם כל כך קרובים אליהם 21 שנה. וגורם לחברים לבקר אותם כחלק משיגרת החיים , למרות שכבר נישאו, הקימו משפחות ובנו קריירות מקצועיות מרשימות. 

     

     כמה כוח צריכים האנשים האלה כדי לעמוד מולנו ולחייך, זקופים וגאים, כשהילד שלהם נמצא איפה שהוא נמצא , נשאר ילד,ללא ילדים משלו. כמה תעצומות נפש יש בהם כדי להביט בעיניים של כולם, לחבק ולאהוב את החברים שכבר בני 50, כשהלב שלהם, אין צורך לתאר מה מתחולל בו.

     

    אנחנו בגיל שכבר צריכים לדאוג להורים שלנו -לעתים - כמעט כמו לילדים.

     

    ההורים האלה, נשארו במקום התמידי של לדאוג אם לילד שלהם קר שם בלילה, אם הוא אכל קודם, אם כאב לו קודם, אם זה נגמר מהר או ביסורים, והעיקר - מה היה אילו  - אילו היה בחיים והיה זה שדואג להם עכשיו בזיקנתם. עם איזו אשה היה מתחתן,  כמה ילדים היו לו , האם היה נשאר עוד בצבא או פורש לאיזו משרת ניהול כמו כל  כך הרבה יוצאי צבא בכירים -  שאלות חולין סתמיות כל כך, אבל כאלה שהפכו לחלום בלתי מושג עבורם.

     

    מה שבטוח - שלילה אחד לא ישנו מאז שנת ישרים, עם המחשבות, החלל בלב ובחיי השיגרה,הכיסא הריק בערבי חג ושבת, החדר שנותר  כשל צעיר  ניצחי, והאהבה שקפאה כחד סטרית כי  החיבוק נשאר רק בלב ובזכרונות.

     

     

    כשאני חושבת על כל אלה, אני כל כך מעריצה אותם בכל פעם, על היכולת הנפשית לעמוד כאן בטקסים האלה, ולראות את העולם חי ונושם, בלי הילד שלהם.

     


     

    "הביקור אצל ההורים של אמיר" , מספר שחר, חבר קרוב ושותף לחדר בפנימיה הצבאית , "נשאר בלוח הזמנים כחלק קבוע ובלתי נפרד. וזה לא קורה פעם בשנה, אלא הרבה יותר".

     

     

     "הסיפור של אמיר", הוא מסביר, "מיוחד מאוד לפחות בעיני או מבחינתי. רוב החברים הנוכחיים שלי הם למעשה חברים של אמיר שאת חלקם הכרתי רק אחרי שהוא נהרג. כלומר, שנוצרה קבוצת חברים על בסיס ההיכרות של אמיר כל אחד מתקופת  חיים אחרת. אמיר הפך ל"דבק" שבין כולנו, אפילו לאחר שהלך מאיתנו.


     "ילדיי הקטנים בני העשר  וגם ביתי החיילת  נולדו לאחר שהוא כבר לא היה, ולמרות זאת הוא משמש דמות בחייהם. 

    בכל שנה ביום הזיכרון הם לוקחים איתם לכיתה תמונה ממוסגרת שלו, שיש לי בבית (תמונה זהה שיש לנו - לכל החברים שלו) ומספרים עליו לחבריהם.

    "מיותר לומר, שאני מרגיש שהעובדה שעידו ונעמה הקטנים לוקחים תמונה ומספרים על מי שמת 11 שנה לפני שנולדו, ושהוא מבחינתם "החלל" הפרטי שלהם, גורמת לי לתחושה שאמיר ממשיך לחיות בתודעה בין היתר  בגלל זה.

    "זהו רק סיפור אחד קטן על  הבחור הביישן, שישב ליד החלון בכיתה י"א בריאלי, ולא ממש התענין בלימודים (כמו שגם אני לא), שלא הגיע לשיעורים הראשונים הבוקר - ממש כמוני, שההורים שלו וגם שלי היו שומעים מהמורים את אותה תלונה ,בשל כך"...


    ועוד מילה על ג'ונסון - הלא הוא מאג'ד עלי , הגשש הבדואי ...

     

    "באחד התרגילים ,הדביק לי אמיר את הכינוי ג'ונסון על שמו של נשיא ארה"ב שלעבר . לימים בחר את השם ננסי לבת שלי ,מיד לאחר שנולדה ואשר לשמחתי עוד זכה להשתתף במסיבה גדולה שערכנו לכבודה.זה היה על שמה של ננסי רייגן אשתו של נשיא ארה"ב" ...

     

    מי שחשב כל כך רחוק וכל כך גבוה , ואפילו חצי  בצחוק ובחוש הומור, כמה חבל שהמירוץ שלו נעצר. כל כך מוקדם מצרור יריות של מחבלים.

     

     

     ומה שעוד נותר הוא התצפית היפה כל כך הנשקפת מ"שביל אמיר"- מנקודה כל כך גבוהה, כזו שאליה בוודאי היה מעפיל, אל אמירו של עץ ואל ראש הגזע.

     

     

     

    עוד על אמיר מי-טל ז"ל     באתר  הפנימיה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה

     

     

     

    בתצלום הרביעי - ציורו של דוד מי-טל - אבא של אמיר , בתערוכת "כחול חום" בבית אבשלום פיינברג בחדרה, 2009.

     

     

     

     


    * תודה לערן, לשחר ולג'ונסון על תרומתם להכנת הפוסט, ולאבא ואמא של אמיר ששלחו אלי את התמונה מתקופת הילדות.

    דרג את התוכן:

      תגובות (60)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        11/12/12 16:07:
      בתאריך נפילתושירתתי במילואים ואז הרגשתי צמרמורת חזקה נדרתי לקרוא לילד שיוולד לי על שמו . נלדה לי ילדה 15.2.89 אמיר לא קראתי לה אך את הנדר מילאתי וקראתי לה מיטל .כיום בת 23 שירתה בצבא קצינה בחיל הים ,ילדה יפה ממש כמו היופי של אמיר, דבר אחד אוכל לומר לכם כל השנים היתה לילדה הזאת משהו מיוחד ואני מרגיש כאילו בורכה בעצם לא כאילו אלה ממש בורכה בזכות השם שניתן לה .
        4/11/09 13:14:

      לא, אין זה בבחינת "אחרי מות" !

      הכרתי את אמיר, בצבא. לא באופן

      כל-כך אישי וצמוד, אלא מנוהלי-קרב,

      כשהייתי סמח"ט.

      אמיר היה איש מצויין, לוחם ומפקד

      נהדר, איש אמיתי. גבר. ראש טוב, חשיבה

      נכונה, אחראי, יצירתי.

      תודה על פוסט מרגש וכה יפה.

        3/11/09 11:41:
      מחווה מרגשת מאוד
        31/10/09 22:03:
      רק העובדה שיש עוד ישראלים שחושבים על אלה שנפלו (ונופלים) בכדי שאנחנו נוכל לחיות כאן, רק העובדה שיש מישהו שטורח ומוסיף עוד נדבך ועוד אבן במלאכת ההנצחה, רק העובדה הזאת לבדה ראויה להערכה. אנחנו כבר לא מורגלים לצאת מד אמותינו בכדי לחשוב על האחר. אנחנו מובלים על ידי מערכת הקיום, נמשכים באף על ידי מכתיבי התרבות-מלכי הפנאי. אשרייך שעצרת בצד דרך להנציח את אמיר מיטל הי"ד.
        31/10/09 10:08:
      תודה על הדברים המרגשים!
        30/10/09 19:04:

      הגעתי לפוסט מהפניה של אביה

      חברתי היקרה.

      ומאד הופתעתי לקרא את מילותיך.

      שכה הזכירו לי את הפוסט שאביה כתבה

      עליו.

      רגשתי, ונפעמתי על דרכי הגורל

      שלעתים עולים על כל דימיון.

      תודה לך על פוסט מרגש, ומהלל ומהדר

      נער יפה בלורית.

      יהי זכרו ברוך.

        29/10/09 21:33:

      תודה לך על הפוסט,   

      מ ר ג ש ...

       אני לא טובה במילים,  

      אני יודעת לדבר בציורים,

        

      סוף שבוע נעים,

         

      שבת שלום ,

         

      שרה קונפורטי,

         www.sarakonforty.com
        29/10/09 18:04:


      כואב ומרגש. חשוב להעלות את זכר הנופלים בראייה אישית ומרגשת.

      אולי

        29/10/09 01:53:
      התרגשתי.
        28/10/09 20:09:

      כל הכבוד לך חנה על הפוסט המדהים הזה...

      כרגיל, מרתק, סוחף ומרגש. 

      יהי זכרו ברוך..

      יאיר

       

        27/10/09 19:14:

      ספור של נושאי המחרשה בארץ זו,

       יהי זכרו ברוך

        27/10/09 09:04:


      שלום,

      קראתי את הפוסט ,נוגע ללב, מרגש,מעציב.

      כמישהי שנולדה בחדרה וגדלה כאן, לאהכרתי את אמיר אישית, אלא מסיפורים ומאמרים,וכתבות בעיתון.

      בספרייה העירונית אני חולפת תמיד על פני הציור הענק של דויד מיטל- אביו של אמיר ז"ל.

      עצוב לקרוא,

      עד כמה מעט אנו מכירים את עולמם של הקרובים אלינו.

      יהי זיכרו ברוך.

        27/10/09 07:09:
      מרגש ירדו לי דמעותתתתת איזה בחור יפה יאלה כמה חבל,הוא נותר בן 29 חבל קורע את הלב צוחק
        27/10/09 06:41:
       כחייל 'גולני' (גדוד 12) לחמתי במלחמת של"ג (1982) תחת פיקודו של אמיר המ"פ בלבנון, בקרב העקוב מדם בשדה התעופה בביירות בו נהרגו כ 10 לוחמי הפלוגה וטנקיסטים שניסו לחלץ אותנו.במהלך הקרבות בלבנון התודעתי לאישיותו של אמיר, שהיה מפקד למופת ואדם מדהים.אמיר לקח חלק פעיל במשימה הקשה של זיהוי ופינוי הגופות תחת הפגזה קשה

      חברי חסרים לי מאד, קשה להאמין שעברו כבר 27 שנים ממלחמת לבנון הראשונה. יהי זיכרם של אמיר וחיילי פלוגה ג' ברוך

        27/10/09 00:16:

      הכרתי את אמיר בצבא , בחטיבה........
      אמיר יישאר אצלי תמיד המ"פ החתיך של הפלסר..........

      איש מיוחד היה , מרשים , מלח-הארץ.

      ריגשת מאד במילים ששזרת לאמיר.

      יהי זכרו ברוך.

       

        26/10/09 23:50:


      יהי זכרו ברוך

      חבל על דאבדין ולא משתכחין

       

        26/10/09 22:22:


      חנה, אני צעירה ממך, אבל גדלתי בחדרה הכרתי את אמיר מיטל, לצערי גם את תולי גבירצמן (עד היום בקשר עם המשפחה) קראתי , נזכרתי ודמעתי. פתאום הכל חזר אלי כל הרבה שנים אחורה. התמונה ששמת, אמיר, תולי ואבי וגם ניר אלוני שאני מכירה (ההורים היו חברים גדלנו  יחד....)

       ובאמת כשאני חושבת על זה אנחנו התבגרנו והם נותרו צעירים.

       יש לי ילדה קטנה בת כמעט שנתיים ואני חושבת מה היה יכול להיות איתם.

      בת הדודה של תולי ילדה לפני מספר חודשים והוא? לא זכה לראות את משפחתו שלו.

      נחמד אבל לראות שוזכרים ואתם, ושמנציחים.

       

       

        26/10/09 20:05:


      לזכרוני...אמיר היה קמבץ החטיבה.

      והיה לי את הזכות לעבוד צמוד אליו.

      קסם של בחור.

        26/10/09 19:05:


      משפ' מיטלמן אחת מהמשפ' של יקירי העיר חדרה. משפ' נפלאה. אמיר היה נס הדגל וגאוה לכולם. תודה על הכתבה המרגשת.

      חדרתית - בת למייסדים

        26/10/09 16:17:

      צטט: virus interneticus 2009-10-26 11:58:06

      אמיר  מי-טל היה המג"ד של הבן שלנו בגולני ונהרג על-ידו. 

       

      כאבנו אז את מותו יחד עם הבן שלנו וחבריו לגדוד.

       

      דברייך ריגשו את כל משפחתנו מאד.

       

      יהיה זכרו ברוך. 

       

      סליחה על הערה, נחרדתי בתחילה כשקראתי את דבריך

      (משתמע כאילו חלילה בנך הרג אותו "על ידו" )

      אבל בודאי כוונתך ל "נהרג לידו" (ולא על ידו)

      וזה אכן מרגש!

       

      והערה טכנית:

      משום מה, בתגובתי הראשונה, הצטמצמו להן כל השורות ללא מרווחים.

      מקוה שדברי יובנו.

      תודה.

       

        26/10/09 16:11:
      באופן טבעי, יש שמות של הרוגים שנסקרים במדיה יותר מאחריםהן בגלל התפקיד והן בגלל השתייכות כלשהי. אמיר ז"ל הוא אחד מהם.אני זוכרת את דבר נפילתו של אמיר מי-טל  העיתונים,  מלאו אז, בצדק, בתיאורו של בן הארץ ומלחה. לנוכח ציונך את השנים שחלפו, אני משתאה שכל כך הרבה זמן כבר עבר כי מבחינתי הזכרון טרי למדי. כנערה, המתפעלת מדמותו, נשאתי -ועד היום-  כאב על נפילתו  ותחושת החמצה בכל היבט.http://www.izkor.gov.il/izkor86.asp?t=511974 כבר הכרתי את רמת אדמית ואת הגישה למערת הקשתוהנה, זמן מה לאחר נפילתו הוצבה אבן זכרון בנקודת תצפית לזכרו.אח"כ, בשנים הבאות – לוח האבן הוזז לנקודה סמוכה, אף הוחלף, והוכשר שביל.זהו שביל מאד מטוייל ולא פעם ניתן לפגוש או/ו לשמוע חבר'ה מבני דורו העומדים למול האבן ונוף הגליל המערבי ומספרים -מתוך היכרותם אותו באופן כזה או אחר וממרחק כזה או אחר- על אמיר או על הפעולה או על זכרון קבלת הבשורה המרה.זכרו ברוך.
        26/10/09 15:59:

      חנה,

      שוב את ממשיכה לכתוב בדרך המרגשת, המדייקת והממחישה.

      והפעם על בחור יקר לך, ומצליחה להעביר את התחושה ולשרטט לנו את האיש.

      תודה על הפוסט הרגיש והמרגש.

      יואב

        26/10/09 15:38:


      אחי שירת תחת פיקודו.

       

      אני התגייסתי לגולני (ושירתתי בגדוד 12 ) בסוף 89.

       

      כלוחם בגדוד 12 וכיליד חדרה הכרתי היטב את המורשת והסיפור.

       

      גם את המור"ק של "חום כחול" שיננתי לא מעט.

       

       

      תודה שהבאת את זה לכאן

       

       

        26/10/09 15:15:

      תודה על שהבאת את הפוסט חנה. מרגש.


      התגייסתי ב 3.11.08 לגדוד ברק של גולני. אני זוכר את הבוקר, באמצע הטירונות, בו העמידו אותנו במסדר וסיפרו שהוא נהרג. לא היה לי מושג במי מדובר, אך לאחר מכן התברר שהאחיין שלו משרת איתי בפלוגה. את הסיפור המבצעי הכרתי אבל את הזווית האישית למדתי להכיר עכשיו בזכותך. תודה.
        26/10/09 12:00:
      תודה עצומה וענקית, חנה, על ההיכרות שאיפשרת לי עם האיש היפה הזה. כואב מאוד שהחברה שלנו מאבדת את הטובים ביותר שלה, דור אחרי דור, לצד גאווה גדולה שיש לנו כאלה וחבות רצינית מאוד כלפיהם. פשוט תודה.
        26/10/09 11:58:

      אמיר  מי-טל היה המג"ד של הבן שלנו בגולני ונהרג על-ידו. 

       

      כאבנו אז את מותו יחד עם הבן שלנו וחבריו לגדוד.

       

      דברייך ריגשו את כל משפחתנו מאד.

       

      יהיה זכרו ברוך. 

        26/10/09 11:51:

      לא הכרתי את אמיר אבל הוריו הם דמויות ידועות בחדרה, ואב דוד מיטל הוא אמן פעיל שמקדיש את התערוכות שלו להנצחת זכר בנו אמיר. עיצבתי והפקתי כרזה עבור לפני כחודשיים לתערוכת ציורים שלו שהתקיימה בבית פיינברג בחדרה.

        26/10/09 11:34:

      הרגע שנודע לי שאמיר נהרג - נחרט לי בזכרון לשנים רבות. כיוון שאוהל המג"ד שלו היה צמוד לאוהל שלנו - כל פעם שנכנסתי לאוהל הריק ציפיתי כי הוא יכנס אחרי, מה שלא קרה לעולם.

      כמו גוני הרניק לפניו -  שניהם ישארו יפים לנצח, והשראה לכולנו. 

        26/10/09 08:43:


      חן היקרה,

         

      תודה רבה לך על הפוסט המרגש והמחכים.

          

      באחד המסלולים אותם אני מדריך, אל הגליל המערבי ( http://www.plaot.com/tiyul8.htm ) אני מבקר גם בשביל אמיר מי-טל שבפארק אדמית.  בתצפית המדהימה שעל יד לוח הזכרון אני נוהג לספר בקצרה מי היה אמיר מי-טל, אבל זה תמיד יוצא לקוני.

           

      ברשותך, בעזרת החמורים שבפוסט שלך, אוכל לספר את הסיפור כולו, לרגש ולהעלות את זכרו ומורשתו של אמיר למודעות המטיילים.

            

      שוב תודה

          

      איתי

       

       

       

      אגב, זהו האתר שלי לפעילויות פנאי והעשרה למבוגרים: שירה בציבור, הרצאות, טיולים מזמרים ואירועים

      וזה אתר שנקרא "סיפורו של שיר" שאני בונה ומטפח.

       ד"ר איתי פלאות הרצאות, שירה בציבור, טיולים מזמרים ואירועים משפחתיים מנהל איזור הצפון, ארגון BNI ישראל.

      http://www.plaot.com

      =================================איך אני יכול להועיל לך?

       

        25/10/09 21:17:


      תודה על הפוסט החשוב והמרגש...

      בהערכה,

      אנטון

        25/10/09 10:38:
      *
        25/10/09 09:43:

      מרגש וחשוב

      מילים שמזכירות

      ולרגע הוא כאן


       

        25/10/09 09:28:

      פוסט מרגש ונוגע ללב, חנה, יישר כח על כחות הנפש לכתוב אותו!
        25/10/09 07:08:

      אחד הפוסטים המרגשים ביותר שיצא לי לקרוא בקפה

      איזה לוחם, איזה אדם, איזו אבדה! 

        25/10/09 00:03:

      תודה לך שהעלית הדברים על הכתב.

      לא הכרתיו אישית
      אך יש חשיבות רבה לזכרון ולהנצחה

      ולהנחלה לדורות הבאים

      יהי זכרו ברוך

        24/10/09 22:37:

      תודה רבה על הדברים. ותודה רבה שלא שכחת.
        24/10/09 21:48:

      תודה, חנה יקרה על פוסט מרגש.

      שמו ותמונתו של אמיר זכורים לי מפוסט קודם שלך על אודותיו של הבחור המופלא הזה,

      אשר באישיותו מסמל את התום והזכות בנשמת הישראלי היפה. כה חבל על דאבדין ואינם משתכחים.

      יהי זכרו ברוך !

        24/10/09 20:14:

      פשוט מדהים צירוף המיקרים הזה...

      אמיר היה מגד שלי בכחול וחום והייתי ממ בכוח החילוץ באותה פעולה מיותרת שהוא נהרג.

      אמיר היה אישיות חזקה ומופלאה במיוחד ומותו היה עבורנו שוק גדול.

       

       מנו. 

        24/10/09 19:38:


      תודה על שחיברת אותנו לסיפור מרגש

      לצערנו סיפור ישראלי כל כך

      לא הכרתי את אמיר (למרות שירות בגולני אבל בשלב הזה כבר הייתי במילואים) אבל שמעתי עליו

      זו דרכך הצנועה והיפה שלך למחווה ועל כך תבורכי

      רוני

       

        24/10/09 19:12:
      מילים מלב אל לב
        24/10/09 19:09:


      תודה על הרגישות והכבוד בכתיבת הפוסט.

       

      יהי זכרו ברוך!

       

      שולמית

        24/10/09 18:30:

      חנה, תודה על הפוסט המרגש,

      כתבתך החייתה את אמיר בלבבות,

      יהי זכרו ברוך

       

        24/10/09 17:49:

      יהי זכרו ברוך.
        24/10/09 17:46:

      חנה שבוע טוב ,


      כתיבה מרגשת על חבר לכיתה

       

      יהי זיכרו ברוך !

       

       

        24/10/09 17:28:


      אמיר מי-טל היה 2 מחזורים מעלי בפנימיה הצבאית ובראלי. כל כך המון שנים עברו, הגישות החברתיות השתנו כל כך הרבה. סרטים מבזים נעשו על מלחמת לבנון, כאילו כל מטרתה היתה הרג אזרחים חפים מפשע והחילים מבצעיה  אוסף של הלומי קרב מפוחדים ומבוהלים. אמיר מי-טל הוא אחת ההוכחות להרואיות וההקרבה של החילים למען תושבי הצפון במלחמת לבנון.

      קרב נועימה היה נקודת תפנית חשיבתית. למיטב ידיעתי זו הפשיטה האחרונה, לאחר מכן החלו בהפצצות כירורגיות וירי טילים מדויקים. הטילים לא עושים את העבודה כמו קרבות פנים אל פנים. היום יותר לא שולחים חילים לפשיטות ולכיבוש יעדים מבוצרים ותת קרקעיים, פוחדים להסתבך.

      בהקשר לאמיר מי-טל הייתי רוצה גם להזכיר את מנחם רייך (מלמל) ויוחי גבע 2 מחזורים מתחתיו שגם הם נפלו במלחמת לבנון בקרבות פנים אל-פנים מול מחבלים. http://cafe.themarker.com/view.php?t=422018

        24/10/09 17:01:

      צטט: אביה אחת 2009-10-23 22:03:54


      תודה לך על הפוסט המרגש הזה

      מכירה את המשפחה

      את דוד ורבקה

      את מיכל ושי - האחים

      והקשר ביני לבינם נוצר

      בעקבות האסון שאותם פקד -

      כשהחלטתי לפני 20 שנה

      לקרוא לבני אמיר - על שם אמיר מיטל ז"ל

      שהיה משכמו ומעלה -

      וכך כל שנה אנו מוצאים את עצמנו בביתם

      אמיר ואני מגיעים לחבק את ההורים הנפלאים

      וכל שבת פוגשת אותם בים בצעידה

      ומרגישה צורך עז לחבק ולנשק אותם.

      אנשים מיוחדים בעיניי.

      תודה לפוסט

      שבת מבורכת

      אביה

      כאן כתבתי על אמיר מיטל

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1458497

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1500833

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1228313

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=993298

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1243442

       

       

       

      ידעתי שמכירה את הסיפור

      ועכשיו יודעת בוודאות

      אחרי שקראתי את

      התגובה של שכנתי היקרה.

       

       

        24/10/09 15:37:
      ריגשת והקמת כאן מצבה נוספת לזכרו!
        24/10/09 15:34:

      חן יקרה

      באתי להאיר את הפוסט

      שיהא נר זכרון לעד לסא"ל אמיר מיטל

      עכשיו קוראת שהוספת עוד פרטים עם ג'ונסון

      כל שנה אני פוגשת אותו בבית ההורים -

      ואת כל שאר הקצינים המגיעים מידי שנה

      כך 20 שנה ואיש לא שוכח את אמיר.

      תודה לך ושוב עשית לי צמרמורת כזו

        24/10/09 15:03:

      מרגש ביותר!

       

      יהי זכרו ברוך!

        24/10/09 14:25:

      צטט: אביה אחת 2009-10-23 22:03:54


      תודה לך על הפוסט המרגש הזה

      מכירה את המשפחה

      את דוד ורבקה

      את מיכל ושי - האחים

      והקשר ביני לבינם נוצר

      בעקבות האסון שאותם פקד -

      כשהחלטתי לפני 20 שנה

      לקרוא לבני אמיר - על שם אמיר מיטל ז"ל

      שהיה משכמו ומעלה -

      וכך כל שנה אנו מוצאים את עצמנו בביתם

      אמיר ואני מגיעים לחבק את ההורים הנפלאים

      וכל שבת פוגשת אותם בים בצעידה

      ומרגישה צורך עז לחבק ולנשק אותם.

      אנשים מיוחדים בעיניי.

      תודה לפוסט

      שבת מבורכת

      אביה

      כאן כתבתי על אמיר מיטל

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1458497

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1500833

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1228313

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=993298

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1243442

       

       

       

      צירוף מקרים מרגש.

      תודה על פוסט חשוב.

        24/10/09 14:21:

      *

      יהי זכרו ברוך

      קראתי את הפוסט המרגש שלך וחשבתי על אביה שלי ועל בנה אמיר שנקרא על שמו של אמיר מיטל ז"ל. איך שראיתי את פניו, עלה בי הפוסט של אביה החברה שלי. והנה כשסיימתי לקרוא אחזה אותי צמרמורת, תגובתה של אביה היתה שם.

      את למדת איתו ואביה נתקלה בתמונתו כשהיתה בהריון. דרכי החיים נפלאות.כתבת הספד מרגש שצימרר אותי מאוד, כמה קרובים אנו לאהובינו שאינם עמנו עוד. אשוב

        24/10/09 13:59:

      התרגשתי עד דמעות

      הכרתי את האיש עוד שהיה בגדוד 12

      וכבר שמו הלך לפניו

      יהי זכרו ברוך

        24/10/09 13:36:


      תודה על הכתיבה המרגשת, יהי זכרו ברוך.

        24/10/09 10:45:

      חנה,

      כתבת יפה ומרגש.*

      כמו שאת יודעת נשיקה

        24/10/09 07:02:

      חן יקרה, כל כך מרגש הפוסט שלך. אכן, לעיתים קרובות מדי אנחנו חולפים על פני אנשים ולא נעצרים לידם עד שקורא הנורא מכל וההפסד כולו שלנו. תודה חברה על השיתוף ויהי זכרו ברוך

      לאה*

        24/10/09 05:48:


      מאד יפה ומרגש כתבת על אחד מאלפי הגיבורים שלחמו וקיפחו את חייהם למען ביטחון ועתיד המדינה הזו. חשוב להעביר את המורשת הזו לילדינו.

      הלוואי שלא יהיו יותר גיבורים כאלה וכולם ישארו בינינו.

      יוזמה יפה

      (*)

        23/10/09 23:58:

      הספד מרגש. אני לא מכירה את אמיר אבל יש לי הרגשה שקבלתי 

      את המעט שמאפשר לי להזדהות עם הבאים ליום הולדתו ומבכים את מותו.

      אני תמיד שואלת את עצמי מה עושות כולן, משפחות החללים המופלאים במלחמות השונות

      הארץ הזאת שבעת קרבות וודאי ששבענו גם חללים. ועדין נמצאות דרכים

      שוות להוביל את לפיד הזכרון בין הדורות, כשהוא גאה, ומפיץ אור יקרות.

      תשואותי 

        23/10/09 22:03:


      תודה לך על הפוסט המרגש הזה

      מכירה את המשפחה

      את דוד ורבקה

      את מיכל ושי - האחים

      והקשר ביני לבינם נוצר

      בעקבות האסון שאותם פקד -

      כשהחלטתי לפני 20 שנה

      לקרוא לבני אמיר - על שם אמיר מיטל ז"ל

      שהיה משכמו ומעלה -

      וכך כל שנה אנו מוצאים את עצמנו בביתם

      אמיר ואני מגיעים לחבק את ההורים הנפלאים

      וכל שבת פוגשת אותם בים בצעידה

      ומרגישה צורך עז לחבק ולנשק אותם.

      אנשים מיוחדים בעיניי.

      תודה לפוסט

      שבת מבורכת

      אביה

      כאן כתבתי על אמיר מיטל

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1458497

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1500833

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1228313

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=993298

       

      http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1243442

       

       

      פיד RSS

      פרופיל