אני מתגעגעת ועצוב לי.

כשאני חושבת על זה מבחינה הגיונית אני לא יודעת למה, אבל רגשות לא בוחרים. ברור לי שלא היינו צריכים להיות ביחד, ברור לי שהפרידה הזאת הייתה לטובה. אפילו ברור לי שבחודשים האחרונים מאז הפרידה ועם כל הכאב והעצב שבה, הוקל לי בצורה בלתי רגילה ויש רגעים שאפילו טוב לי כשאין קשר רע ששואב ממני אנרגיות.

ולמרות כל זה, יש רגעים שאני יושבת לבד בבית ופשוט מתגעגעת. גם אליו, גם ללא להיות לבד. רגעים שאני כועסת על עצמי שעוברות לי בראש מחשבות כמו אולי בכל זאת לחזור אליו ולבלות את שארית חיי בפשרות ובחוסר התאמה מוחלט, ברגעים קשים וחסרי אושר, רק בשביל לא לעבור עוד טלטלות רגשיות.

לאורך אותו הקשר נתתי לרגש לנצח כל הגיון, אז כרגע אני מנסה להחזיק את עצמי ולהקשיב להגיון. אבל גם עם האנרגיות החדשות שצברתי מאז הפרידה, עדיין- למי יש כוח להתחיל לחפש שוב, ולהתחיל לצאת שוב, ולהתאהב שוב, ולהפגע שוב, ולנסות להחלים מעוד שברון לב?

לפעמים אני לא בטוחה שזה עדיף מאשר פשוט להשאר במקום שאתה כבר רגיל אליו. אולי נהייתי פסימיסטית לגבי זה שבכלל כבר יש אפשרות למשהו אחר, ואולי לפעמים זה בסדר פשוט להתגעגע.