בשעה שבע וחצי ליווה עילאי את בנו ניר לחדר האוכל המשותף כמידי בוקר."אבא, הנה עוד פעם האנשים האלה".עילאי הפנה את ראשו לעבר הכניסה לישוב, "כן, אני רואה אותם". 

"גם היום הם ישאלו אותך הרבה שאלות?" התעניין הילד.עילאי עמד במקומו מחזיק ביד בנו ומתבונן בשני האנשים הצועדים במהירות לעברו.

  "שמך?" פתח ר' עזריאל, ראש חוליה 18, בזמן שעוזרו חיפש ברשימת השמות.

 "עילאי ברנע". העוזר רשם סימן במקום המתאים ברשימה.

 "אתה זוכר שדיברנו איתך בשבוע שעבר והתראנו בך? "עילאי הנהן בראשו. "אני מקווה שהבנת היטב מה שהסברנו לך ושינית את דרכיך". 

עילאי בחר בקפידה את מילותיו והשיב בדיבור איטי, "אני משתדל להבין אתכם ואנחנו מאוד שלמים עם כל מה שאנחנו עושים ומאמינים בו, וגם מצפים שאתם תבינו..."

  "אתה זוכר מהו הדין במקרה שלכם? אתה מבין מה צפוי לכם בדרך הזאת?" המשיך השואל. 

"אני זוכר את ההסבר... אבל זה לא חייב להיות ככה".

 "בשבוע האחרון המשכת להשתתף בתפילות האלה?"

 "יש לנו כל יום תרגילים, תפילות... אני חושב שהסברתי לכם קצת בפעם הקודמת". 

"המשכת ללמד אנשים אחרים את כל הדברים האלה?"

 "כן". 

"במה אתה מאמין?"

"צה- ווה", בחר להשיב מבין תשובות אפשריות רבות.

"מה?" החוקר כיווץ את מצחו.

 "חמלה כלפי הזולת". 

"אתה לא מאמין בבודהא?" הקשה השואל בנימה של הפתעה.

 "בכולנו קיים הפוטנציאל לבודהות, והכל תלוי ב..."

  "בודהות? יש הרבה בודהות?" הפסיק אותו עזריאל בקוצר רוח.

 עילאי הביט בבנו, כנראה גם הוא חש באובדן סבלנותו של החוקר. 

"איזה בשר אתם אוכלים?" התערב מחזיק הרשימות מבלי להפסיק לרשום.

 "אנחנו לא אוכלים בשר ומשתדלים לא לפגוע בשום בעל חיים". 

עזריאל החליף עם עוזרו מבטים שנראו לעילאי כמבטי סיכום, והמשיך: "אתה מבין שלמרות ההתראה וההזהרות שקיבלת לא חזרת בך משום דבר?" 

עילאי הסתכל על עזריאל ועל עוזרו לסירוגין כאילו מנסה למצוא אצל מי מהם פירצה שתאפשר לו להשיב לשביעות רצונם.

  עזריאל לא היה מוכן לבזבז יותר זמן, "תצטרך לבוא איתנו לבית הדין ליד שער הכניסה".

  עילאי הפנה מבטו לכיוון השער הראשי, מרחק כמאתיים מטרים מהמקום בו עמדו. ליד שלט העץ "ברוכים הבאים לגן דניאל" הבחין במספר לא קטן של מבנים ארעיים שלא היו שם בלילה הקודם. כנראה הוצבו שם לפנות בוקר. 

"תישאר עם אימא ניר, היא באולם פוטאלה. אם היא באמצע תרגיל שב לידה עד שתסיים ואחר כך תגיד לה שהלכתי איתם לקרוואנים שם".   

 בזמן שהנחה את בנו שמע את ראש החוליה מודיע לתוך מכשיר הקשר: "זה עזריאל, לא צריך שוטר".

 ניר היה בן שמונה, אחד הילדים הראשונים שנולדו בישוב. בדרך לאימו חלף במהירות ליד חדר האוכל הגדול, אבל כבר לא זכר שכמה דקות קודם התכוון ללכת לשם לאכול. מעל לדלת היה כתוב באותיות צהובות גדולות  ויתנו לנו מן הזרעונים ונאכלה ומים ונשתה, ציטוט מספר דניאל, שם מסופר על הנערים היהודיים דניאל, חנניה, מישאל ועזריה שביקשו לאכול מזון צמחי במקום  פת-בג המלך, המטעמים הבשריים של המלך נבוכדנצר אותם קיבלו כל יתר הילדים מהעמים האחרים שהוגלו גם הם לבירת האימפריה. בהמשך מסופר עליהם כי כעבור  זמן  נראה מראיהם טוב ובריאי בשר מן כל הילדים האוכלים את פת-בג המלך.

 מייסדי הישוב אהבו את התקדים הזה ועל כן קראו למקום "גן דניאל". תחילה קלטו משפחות ובודדים שבחרו באורח חיים צמחוני ובמגע עם הטבע, במשך הזמן הגיעו חברים רבים עם פילוסופיות שונות ובראשן הבודהיזם מטיבט.

 עילאי הובל לאחד הקרוואנים שליד השער. בפנים היו כתריסר חברי הישוב. מדי כמה דקות נפתחה הדלת והוכנס מישהו נוסף ומיד ננעלה שוב מבחוץ על ידי השוטרים שעמדו ליד כל מבנה. הביתן היה מחולק לשניים, חלק אחד דמה לאולם המתנה ובו ישבו מי שהובאו במהלך כל היום. בחצי השני היה בית הדין. בין שני החלקים הפרידה דלת מתכת שנפתחה מעת לעת על ידי שוטר כדי להוציא נידון מבית הדין ולהכניס אחריו מישהו אחר. אלה שכבר נידונו נקראו  חבושים  בפי השוטרים והועברו לביתן מיוחד. לפי הטריקות והנעילות ששמע ללא הפסקה מהביתנים הסמוכים הבין שתהליך דומה התנהל גם בהם במשך כל אותו יום.

 עזריאל ועוזרו הגיעו לטבריה לפני השקיעה כמו יתר חוליות העדים והמתריאים כדי לדווח לבית הדין הגדול. בתוך האולם המלא פתח ר' עזריאל בדיווח: "ברשות כבודו, להלן פירוט הפעילות שהתבצעה אתמול והיום בישוב הנקרא גן דניאל.

 א.     אושרה שנית תחולת ההגדרה של  אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם, הקרובים אליך או הרחוקים ממך.(1)

 על פי הודאות התושבים זוהו אותם אלהים אחרים כביכול

 

 כפי שציין בית הדין הגדול בפסיקתו מחודש סיוון האחרון שנת התשצ"ט- 2039 למניינם- המכונים בודהא וברבים בודהות.

 ב.     אושר המשך קיום תפילות וצורות עבודה אחרות.

  ג.       הושלם תהליך ההתראה שהוחל בו לפני שבוע בהתאם לדין כאמור  צריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד.⁽²⁾ 

ד.      מאחר ובימים האחרונים הסתמנה הערכה כי  הודח רובה של עיר הוקמו במקום בתי דין נוספים ככתוב  מרבין להם בתי דינין.⁽³⁾ 

 

ה.     במהלך אתמול והיום, י"ח וי"ט בתמוז התשצ"ט, נדונו בבתי דין אלו 483 אנשים על פי הדין לסקילה והושארו במחבוש, ככתוב  דנין וחובשין.⁽⁴⁾

 ו.       בסך בכל נדונו על פי דין זה מראשית השבוע 1426 תושבי המקום.

  ז.       מניין מחצית האנשים בישוב הוא 1210. משום כך, סך כל הנדונים מהווה  רובה של עיר."

 

    עזריאל התישב במקומו בין שאר תלמידי החכמים והקשיב לדברי הבכיר ממנו בבית הדין הגדול. 

 

"רבותי, אנחנו נמצאים ברגע משמעותי ביותר. עד כה נדונו אנשים רבים על מעשיהם החמורים כיחידים. משום כך, דינם סקילה ככתוב  וסקלתו באבנים ומת כי ביקש להדיחך מעל יהוה אלהיך.⁽⁵⁾ 

אמנם  אין זו הפעם הראשונה שבית הדין דן בארבע מיתות, וכידוע  כל מיתה מהם מצוות עשה היא לבית דין להרוג בה מי שנתחייב בה  ⁽⁶⁾, אולם כפי שראינו במקום המדובר הודח רובה של עיר וזה מחייב אותנו להערך מיד למימוש דיני עיר נידחת בפעם הראשונה. הדינים ידועים ומפורטים מאוד ועלינו לשנן אותם פעם נוספת לפני הביצוע בהמשך למה שעשינו בשבועות האחרונים.

   

 נזכיר את החוק:  דנין וחובשין- כשרואים שתיים או שלושה מהם עובדים עבודה זרה לא יסלקו אותן ומניחין כל האחרים מלסקול אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפים לרובא, וחוזרין ודנין אותם דין אחר- להריגה- ומאבדין את ממונם.⁽⁷⁾

  כמו כן  מרבים להם בתי דינין וכל מי שנמצא שעבד כוכבים בעדים ובהתראה מפרישים אותו עד שיראו אם הם רובה של עיר, מביאין אותן לבית דין הגדול וגומרין דינן שם  והורגים אותם בסייף.⁽⁸⁾

   לכן רבותי יש לסכם ולהבהיר:

א.     דין המדיחים סקילה וממונם פלט.

  ב.     דין הנידחים הריגה בסיף וממונם אבד. 

ג.       העיר נשרפת, ככתוב  הכה תכה את יושבי העיר לפי חרב... ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל.⁽⁹⁾

 כדי לוודא שלפנינו מקרה של עיר נידחת, בדקנו  שהיו מדיחיה מאותה עיר, שהודח רובה של עיר ושהיו מדיחיה אנשים... הדיחוה נשים וקטנים... הרי אלו כיחידים.⁽¹⁰⁾

 

 

מלאכתכם בשבועות האחרונים היתה חשובה ביותר לא רק בעדויות ובהתראות אלא גם בדרישה ובחקירה, שנאמר בעניין זה  ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך.⁽¹¹⁾  גם הדיווח שלכם בפני בית דין זה היה חיוני שהרי  אין עושין עיר נידחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.⁽¹²⁾"

 

 

 

 

 אוטובוסים 1 ו-2 יכולים לצאת" קרא הרמקול בחוץ. עילאי והאחרים ישבו כבר קרוב לשעה במקומותיהם באוטובוס מס' 1 לפני שיצא לדרכו. המזגן פעל אבל החום של תמוז היה חזק יותר, ולמרות זאת ידיו היו קפואות מקצות האצבעות ועד לאזיקים. משמאל למעבר ישבו הנידונים לסקילה, בצד ימין היו שוטרים ומושבים ריקים. נוסעי האוטובוסים 1 ו-2 לא יישפטו שנית, בהיותם מורים ומדריכים הם כולם מדיחים ודינם יישאר סקילה. שאר הנידונים יוסעו לבית הדין הגדול ויידונו מחדש, מאחר והתברר כי הודח רובה של עיר. כך הפכו מנידונים כיחידים לנידחים בעיר נידחת, על כן דינם ישתנה לעונש חמור פחות, מסקילה להריגה בסייף.

  למרות המרחק הקצר למשטרת א-טינה, הנסיעה לבית הסקילה ארכה שעה ורבע. כל אותו זמן לא הספיק לעילאי כדי להחליט האם אדישותם הנראית של השוטרים היא אמיתית או רק אשליה בעיניו. השיגרתיות האפשרית הזאת הטרידה אותו במיוחד, כי אם מציאות מעין זו היא  שגרתית  עבור אנשים רבים כל כך היא תמשיך להתקיים עוד זמן רב. 

 באמצע הדרך עברו במוחו תמונות משהותו בהודו ובטיבט. לכל תמונה מן העבר שזיכרונו שלף הצמיד פיסת מציאות עכשוית בנסיון להבין את הקשר בין הסיבה לתוצאה. מה שלמד הוא לימד, המדיח נמצא עכשיו בדרכו לסקילה ונידחיו יהיו מחר בדרך להריגה בסיף.  

 מוקדם יותר, לפני שהאוטובוס יצא לדרכו, הספיק לראות את משאיות הבנזין והכיבוי מגיעות לישוב. כשעצם את עיניו לקראת סוף הנסיעה דימיונו בחר להמחיש לו את החזיון שלא יספיק לראות: בתוך הלהבות הגבוהות ראה את אולם פוטאלה הגדול, האולמות הקטנים דהרמה וסנגה ובית משפחתו, ומעליהם ניצב חלוק ללא גוף בתוכו בצבעים אדום וצהוב. כצבעי הנזירים, כצבעי האש.

 בית הסקילה היה מבנה ישן וכמעט מתפורר, עדות להחלטה העקרונית הישנה של בית הדין לעשות שימוש במבנים עתיקים שעונים על הדרישות ולא לבנות חדשים.

 

 

  

 

 

 כשהעדים הובילו אותו עד למרחק שני מטרים מהמבנה, ריח הקירות הטחובים התערבב בריח המר של החלוק שהולבש על גופו, רווי אבק וזיעה. עזריאל הקשיב למלמולים החד-גוניים של עילאי והיה בטוח ששמע אותו אומר יותר מפעם "צה ווה". כיוון שזכר שמשמעות המונח חמלה, מיהר להזהיר את עוזרו מפני כל גילוי אפשרי של חמלה, מפאת האיסור המוחלט  ולא תשמע אליו ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול- בהתחננו על נפשו למחול לו.⁽¹³⁾ 

 עזריאל לא ידע שמילמול הצה ווה היה נסיון נואש של עילאי לא לאבד את חמלתו כלפי עזריאל והאחרים.  וכשהשתתק לרגע תהו העדים מה היתה מידת ההשפעה של המשקה שניתן לו דקות קודם, על פי הנוהג  היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין כדי שתיטרף דעתו.⁽¹⁴⁾

 

 

 בעוד שתיים או שלוש דקות יוציא זוג עדים אחר מבית הסקילה את גופת הנסקל הקודם ותורו של עילאי יגיע. עזריאל ניצל את הזמן שנותר לריענון אחרון של ההנחיות עם שותפו:  רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין את המחויב סקילה בגדיו ומכסין ערוותו מלפניו... ובית הסקילה גבוה שתי קומות, עולה לשם הוא ועדיו וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מתניו מאחוריו והוא נהפך ונופל על לבו לארץ... ואם לא מת מדחיפה זו מגביהין העדים אבן שהיתה מונחת שם משא שני בני אדם, והעד השני מרפה את ידו ומשליך האבן על לבו... ואם לא מת רגימתו בכל ישראל, שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.⁽¹⁵⁾

  כסלו תש"ק היה קר מהרגיל, על השמשה הקדמית ניר ראה כמה טיפות. כשירד מהרכב עם סבו חשב שבמקום ההוא פחות או יותר עמד השלט "ברוכים הבאים לגן דניאל". עכשיו אפשר היה לראות מסביב רק דשא. באשר לחיוב כי העיר  לא תיבנה עוד^(16).

  בית הדין אימץ את הדעה של ר' עקיבא  לכמו שהיתה אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים.⁽¹⁷⁾ 

 

 

 

 ניר צעד עם סבו מהחלקה הקטנה של קברי הנסקלים לכיוון בית הקברות הגדול של ההרוגים בסיף, אשר בקצה השני של הגן הציבורי החדש, כדי להרגיש שהוא עומד בקרבת אמו כפי שחש ליד אביו. בקצה בית הקברות הגדול הסביר הכיתוב על שלט הפח את המרחק הגדול שהפריד בין קברי הוריו:  כל הרוגי בית דין אין קוברין אותן בקברי אבותיהם בכלל ישראל, אלא שני קברות מתקינין להן בית דין: אחד לנסקלין ולנשרפין ואחד לנהרגין (בסיף) ולנחנקין.⁽¹⁸⁾ 

 הצעדה בין שתי החלקות נמשכה דקות ארוכות ושתיקת הסבא איפשרה לניר לשקוע במאמץ להסביר לעצמו מדוע הוא נותר בחיים בזמן שהוריו נענשו. הוא לא ידע שהחוק מחייב להמית את  האנשים הנידחים... הנשים הנגררות אחר האנשים, אבל הטף שהם קטנים בזכרים ובנקבות אין ממיתין אותן⁽¹⁹⁾ למרות שבתוספתא של מסכת סנהדרין (יד,ג)  נחלקו בה: קטני בני אנשי עיר נידחת שהודחו עימה אין נהרגין, רבי אליעזר אומר: נהרגין.⁽²⁰⁾ 

 אי יכולתו להצדיק את הישארותו בחיים עוררה בו ניצנים של אשמה ופחד. אולי היו הבלבול הזה, האשמה והפחד שדחקו את הכאב וחסמו את הדמעות. בראשו של הסבא לא היה כל בילבול, בלבו לא היתה שום אשמה ולא היה יותר פחד. אך גם בעיניו לא נראו דמעות.

 

 

 

 

 

                                                  ---------------------     כי יסיתך אחיך...או רעך בסתר לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך מאלהי העמים אשר סביבותיכם הקרובים אליך או הרחוקים ממך... לא תאבה לו ולא תשמע אליו ולא תחוס עיניך עליו ולא תחמול... כי הרוג תהרגנו ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה.וסקלתו באבנים ומת כי ביקש להדיחך מעל יהוה אלוהיך...וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך.כי תשמע באחת עריך... יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את תושבי עירם לאמור נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם, ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך.הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב... ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל ליהוה אלוהיך והיתה תל עולם לא  תיבנה עוד".                                                                      

 

     דברים י"ג

 

 

 

 הערות

 

 1.      דברים י"ג

2.      משנה, מסכת סנהדרין, פרק י"ד

3.      תלמוד בבלי,מסכת סנהדרין, דף קי"בא

4.      בבלי, סנהדרין, קי"אב

5.      דברים י"ג

6.      רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק י"ד

7.      רש"י על תלמוד בבלי, סנהדרין, קי"בא

8.      רבנו עובדיה מברטנורה על המשנה, סנהדרין י': ד

9.      דברים י"ג

10.  משנה, סנהדרין י'

11.  דברים י"ג

12.  משנה, סנהדרין א'

13.  רש"י על דברים י"ג: ט'

14.  רמב"ם, הלכות סנהדרין י"ג:ב; בבלי, סנהדרין מ"גב.

15.  רמב"ם, הלכות סנהדרין ט"ו: א

16.  דברים י"ג

17.  משנה, סנהדרין י'

18.  רמב"ם, הלכות סנהדרין י"ד; משנה, סנהדרין ו'

19.  רמב"ן על דברים י"ג

20.  רמב"ן על דברים י"ג