"בן לו היה לי ! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון. לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ילד. קטן.".כך כתבה המשוררת רחל . עקרה מבנים הייתה. בן נולד לי לאחוז בידו ולפסוע לאט בשבילי הגן. ובכל זאת כל כך עצובה הייתי כשנודע לי כי נולדת חולה. תקופה ארוכה התאבלתי על הילד אותו ראיתי בחזיוני. תינוק עגלגל וחסון . חלפו להם שבועות אחדים ואלו נאספו לחודשים. חיינו נכנסו לשגרה שאין בה לא אושר ולא שמחה , לא תכנון למחר ולא למחרתיים. חיינו את היום. בוקר שעלה וטלפון מעיק לא הגיע מבית החולים היה בוקר טוב.לא טיילנו, לא אהבנו ולא ארחנו חברים. וכך, אט אט מתוך שגרה מכלה אסף תינוקינו כוחות, התחזק ועלה במשקל וכשמלאו לו 5 חודשים מלאים בעולם שמחוץ לרחמי יכולתי סוף כל סוף לאחוז ביצור הזעיר והשברירי הזה שהוא בני. שלי. נזהרת מחוטים שעלו ונכנסו בכל פיסת עור חבולה מרחרחת בבשרו וטובלת בעיניו.רגע של הולדה מחודשת. בני יחיה. כמה פשוט וברור . חלפו להם 20 שנה והתוצאה- נער חסון וערכי ילדי- יש לך משפחה אוהבת , יש לך תעודת בגרות, יש לך חברים, יש לך כישרונות נהדרים ועתיד מזהיר, ויש לך אותי. אתה בצבא.הגעת סוף סוף ליחידה שרצית.אני משחררת כאן אותך בני היקר ללכת בדרך שתבחר בה. לטוב ולרע. אם תיפול ותפצע אני כבר יודעת שתקום. בדרך שלך. אתה עקשן. נולדת כזה. זוכר? נראה כי אני קצת שכחתי והלכתי לאיבוד.עכשיו תורי . לאהוב . אותי. אמא.
|