| הזמן הוא אלוהים- סיפור בהמשכים מאת אסי זיגדוןפרק 3: סלט וסדקים בארבע וחצי לפנות בוקר הקצתי משינה עמוקה אבל לא צלולה בכלל. מצאתי שהחלום והדמיון מתערבבים עם הזיות ועם שיניים מתנדנדות בשולי הפה ואלו מאיימות להפוך את החיים שלך לגיהנום בשניה אחת בכל רגע נתון. לא הרגשתי טוב. בנוסף הייתה לי צרבת עמוקה ואדמומיות שהעידה על חום פנימי גבוה.התקשרתי לאקסית. מה שבטוח.היא לא ענתה. שום דבר לא בטוח.וודאות, חוסר וודאות, וודאות, בטוח, לא בטוח, ספק ואם בכלל....כמה פעמים חיפשתם את המקום הבטוח ובדיוק בשניה שהייתם הכי צריכים אותו גיליתם שאתם לבד? שאולי מישהו בא לומר לכם משהו? כמה פעמים חיפשתם את המקום הבטוח והבנתם שאולי אתם לא צריכים אותו?כמה פעמים חיפשתם את המקום הבטוח בחוץ ושאלתם אם אולי הוא בפנים עמוק בבטן בכלל?"אתה מתקשר רק כאתה חולה" היא אמרה לי למחרת."אז נשבר לי כי אני לא רופאה שלך וגם לא אחות רחמניה. אני סתם אחת שאוהבת אותך".נכון. חשבתי בלב. מה עובר עליי? למה אני מתקשר אליה רק כשאני לא מרגיש טוב? איזה ליצן.הכנתי כוס תה ובהיתי שוב בשיר שכתבתי לא מזמן.שיר חזק , חשבתי בליבי, ממשש בעדינות את הפרצוף ובודק שהכל במקומו מונח. היה לי חם.יחד עם זאת, שירים חזקים הם כמו תרופות חזקות, רק בלי כל הג'אנק שמסביב.אותי הם מרפאים מהמקומות שבהם אפשר וצריך לפתוח כל כפתור סגור. רפואה שלמה היא שיר שלם. רצף משפטים שחודרים לבטן, עושים את כל הדרך אל הראש ובסוף מנקים, מחדדים ונותנים מנוח קל ללב.בדיוק כמו הכתיבה הזאת שאני כותב עכשיו. אני לא יודע אם אתכם משהו מהסיפורים הללו מרפא. אותי כן. לא, לא, אני לא עושה עליכם ניסויים בכתיבה תרפויטית אלא בטוח שיהיו עוד כמה שיבינו אותי וירצו עוד. ירצו לאכול במזלג או בכפית את מה שלעסתי והוצאתי על הדף. זה נשמע לא משהו אבל זה לא רע בכלל, כי הרי כולנו מאותה עיסה דביקה בסופו של יום...ניסיתי לחזור לישון ולא יכולתי. המחשבות על השעות הקשות והקושי והצורך בעזרה מול הרצון בלהיות משוחרר מכל תלות או מיגבלה לא עזרו לי להירדם בלשון המעטה. וגם כמובן ניסיתי לחשוב למה אני מרגיש כל כך גרוע. סלט רציני בראש.בהיתי בתיקרה וספרתי סדקים בקיר וסדקים בלב. היו הרבה. |