מלים ארוגות
בשירים שאותם אנחנו שרים
חליל,
ובחליל ששוכן בנו
אש,
ובאש אותה אנו מבעירים
עוף חול ירוק
ובקינת עוף החול
לא הבחנתי
בין אפרי
לבין אבקך
מחמוד דרוויש
ותודה ליואב ששלח לי...
פוסטים אחרונים
- yoaview 20/12/15
- אפרת חברתי 17/10/15
- לאורך עמק רפאים - 4 12/1/14
- לאורך עמק רפאים - 3 28/12/13
- לאורך עמק רפאים - 2 22/12/13
- לאורך עמק רפאים - 1 18/12/13
ארכיון
אני סיפור שמחפש בית (1)
| מן הרגע הראשון שחני פקחה עיניים בבוקר היא ידעה שאימא הייתה קרובה. היא שכבה מקופלת בשקט-בשקט אל פינת המיטה, מקשיבה לנשימות של ד. מעבר לכתפה, ורצתה כל כך לראות את אימא. אבל לא הצליחה. ושוב לא הייתה כל שִמחה בזה, היא חיכתה להתגלות התמונה רק מפני שרצתה לראות את אימא, אבל שוב הבינה שהיא לא שמחה בה, ורק רצתה להסיר את המעטה שהסתיר אותה כדי שתהיה מסוגלת לראות אותה סופסוף.
יום שלם כמעט עבר, ועכשיו היא בסוּפֵּר. ומתמרנת את משקל הגוף הילדי שלה כנגד עגלת-הסופר המסורבלת שמתעקשת למשוך לימין. חני נשענת על מוט הידית העגול ונותנת לעגלה להתיישר. עדיין לא רואים עליה כלום, ומתחת לסוודר השחור הרחב היא מעגלת יד על הבטן האפוּנית. שוב ושוב, כפי שקרה אינספור פעמים בשבועות האחרונים, חוזרת ומתחבטת בה החידה הזאת, ללא פיתרון. לוּ הייתה אימא בחיים האם הייתה יודעת? האם לאימהות יש דרך אחרת, שונה, לדעת על הבנות שלהן? ומה אם היא לא הייתה מנחשת? ד. החליט, קבע, השביע, שלא תגלה לאף אחד. כל כך חמוּר היה כשדרש ממנה לשמור את הסוד שלרגע עברה בה מחשבה אפורה שאולי הוא מתבייש. מתבייש בה? מתבייש במה שעשה לה? אבל, לא. זה לא יכול להיות, חני מבטלת את הלחש הרע. ד. פשוט לא רוצה עדיין שותפים לחגיגה, כך הוא אמר. הוא רוצה ש"זה" יישאר פרטי, סודי, כל עוד אפשר. עד שהכול יהיה בטוח. בשליש הראשון, הרי, הכול יכול לקרות. אחר-כך, אחר-כך הכול כבר יהיה בטוח יותר. וכל כך רציני הוא היה, שהיא לא העלתה על דעתה אפשרות להפר את השבועה. אבל כל כך רצתה לשאול אותו למה התכוון כשאמר "בטוח יותר", ושתקה. ומה אם היה אומר שהוא צריך זמן להתרגל? וזמן למצוא את השמחה באפוּן הזה שנובט בה? שהוא רוצה להיות בטוח ש"זה" נשאר לתמיד, לפני שהוא מחליט להיקשר אליו? ד. לא הסביר דבר מכל אלה, רק מִרכז אותה אל הרווח שבין המקרר לתנור ושם ידיים על הכתפיים שלה והסתכל לה חזק חזק לתוך הפנים ואמר "זה סוד, חני, ואנחנו לא מגלים אותו לאף אחד." ומאז, בכל פעם שהיא עומדת עם התיק ליד הדלת ושואלת דברים אחרונים לפני שתצא, הוא מעיף מבט זריז אל הפינה הזאת שבין המקרר לתנור, ומוודא שהיא מבינה וזוכרת. עכשיו, בסופר, חני נעמדת רגע באמצע המעבר של הלחם והבייגלה. כל עשרים ואחת שנותיה מרוכזות בבטנה הקטנטנה שחבויה מתחת לסוודר ונלחצת מתחת לידית העגלה. היא מרימה ראשה למעלה, אל צינורות המאווררים הענקיים שתלויים הרחק מעליה ועוצמת עיניים מתחת לרעש ולאורות המסנוורים. לכמה מגיע חשבון החשמל של הסוּפֵּר הזה, נתקעת לה פתאום מחשבה. כל האורות האלה, והמקררים, והמזגנים, ותנורי המאפייה, והצלצולים מהקופות, והאורות, והאורות האלה, והמדרגות הנעות, עולות ויורדות, יום אחד בשבילם זה בטח כמו חודש שלם לדירה שלנו. מה יום, היא שומעת את הקול של ד. בתוך הראש שלה. מה יום! אין לך מושג אפילו על מה את מדברת! שעה אחת עולה יותר ממה שאנחנו משלמים במשך חודש, חודשיים, אולי אפילו שנה! חני מוציאה מהתיק את הרשימה שד. הכין לה ומתחילה למלא את העגלה. רסק עגבניות. זיתים שחורים. שניצלים קפואים. רוטב סויה בבקבוק גדול. בזמן האחרון הוא אוהב להוסיף רוטב סויה כמעט לכל מאכל. אבקת מרק. נס-קפה. אבקת כביסה. סמרטוט רצפה חדש. מגבות נייר. בתחתית הרשימה, בכתב ידו הארוך המתנדנד, ד. סימן קו כפול מתחת ל"פסטה x 4". בדרך למדף הפסטות היא עוברת ליד אישה מבוגרת, עבה, לבושה בגדים כהים הדוקים מדי שחונקים את גופה במדויק בקפלי ירכיים ובטן וחזה כבד ורכוס היטב. חני מתמרנת את העגלה העקשנית שלה סביב האישה שנעצרה באמצע המעבר וטלפון צמוד לאוזנה. היא שומעת אותה ברוסית שוטפת, ועוקפת את הצליל העגלגל הטבול. אבל משהו גורם לה להסתובב עוד פעם ולהתבונן באישה הרוסייה הנרגשת הזאת. במושב הנפתח של עגלת-הסופר שלה מונחת שקית דגים קפואים, האישה מדברת ומדברת בשטף אל תוך הנייד שלה, ראשה מוטה הצידה, היא מקשיבה רגע, בולעת אוויר ומיד פולטת עוד ועוד מלים צפופות דוחקות. חני רואה איך בידה השנייה היא מנענעת את העגלה, קדימה אחורה, קדימה אחורה, בתנועה השגורה הקדמונית ההיא. והדגים באמת נרגעים. ואז זה בא לה, סופסוף. מה שמאז הבוקר הציק לחני, מרגע שפקחה עיניים וידעה שאימא שוב הייתה קרובה. כאילו בבת-אחת הוסר המעטה והיא יכולה הייתה לראות את התמונה בבירור: הנה היא, חני, יוצאת מחדרו של איש אחד, מבוגר מאוד, מבוגר ממנה בשנים רבות. היא סוגרת את דלת חדרו מאחוריה ורואה לפניה שורה של דלתות רבות, והיא רוצה הביתה. אבל בקצה שורת הדלתות היא מגלה ששכחה את המשקפיים בכיסו של האיש המבוגר. והנה אימא באה אליה מקצה שורת הדלתות, היא מדברת בקול, אבל חני לא שומעת. חני מצביעה על החדר ממנו יצאה ומבקשת מאימא שתיכנס במקומה, שתוציא לה את המשקפיים, כי היא לא רואה כלום. אבל אימא נעמדת בפתח החדר ושואלת שאלות קטנות, מציקות, קטנוניות-שכאלה, וחני לא יכולה לסבול את זה יותר, והיא נכנסת בעצמה, וחוטפת את המשקפיים, ויוצאת מחדרו של האיש בריצה. עכשיו היא כבר רואה את הדרך, עכשיו היא רצה, ורצה, ורצה, כמה שיותר מהר.
מתחת לסוודר השחור חני דחקה חמש אצבעות לרווח שבין חגורת המכנסיים לבטן. היא הייתה עייפה. נדמה היה לה שזה סיפור של מישהו אחר. נדמה היה לה שהיא לא נמצאת שם, בסופר. ממילא היא לא מבינה בזה כלום. ברשימה שלה כתוב פסטה-כפול-ארבע, אבל ד. לא כתב איזה סוג. "ואני יודעת שיש אחד שהוא אוהב במיוחד," היא חשבה בבהלה. "אבל אני לא זוכרת איזה. ברגים? פרפרים? שבלולים? קצרים? ארוכים? שטוחים? איזה סוג הוא רוצה. איזה. ואם אקח פרפרים, וזה יהיה בדיוק מהסוג שהוא לא אוהב. ולמה אני לא מסוגלת לזכור דברים כל כך פשוטים?" היא רצתה לחפש את הרוסייה עם הדגים הקפואים ולשאול אותה. לשאול אותה מה יהיה עם האפוּן הזה. והיא רצתה הביתה, לד. להיקלט מהר ועמוק לתוך החיבוק שלו. © כל הזכויות שמורות
|
תגובות (51)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
עכשיו רק אני מתחילה את הקריאה
של שלושת הפרקים נהדר! בין המילים מצאתי גם סוף סוף אתההגדרה של מה שאני מרגישה כשאני שומעת רוסית שהיא שפת הסבתות שלי
היא שומעת אותה ברוסית שוטפת, ועוקפת את הצליל העגלגל הטבול
אני עוברת לפרק הבא.
מסקרן ומרתק,
מסתורי וברור כאחד,
מרגישה שמשהו מתרחש
אהבתי
תודה
עדיתוש!
רק לאחר שגמעתי בלגימות ענקיות
ובשקיקה את הפרק הראשון,
הבנתי עד כמה התגעגעתי,
נפלא לחזור אלייך יקרה!
מלחיץ קצת הקטע הלוחץ של הבחור
אני אעבור במידית להמשך
אולי תהיה מרידה
והאפונית תקנה פסטה כרצונה
דניאלה
הרווח שבין המקרר לתנור
איזה סודות מסתתרים שם?
היי דינקס, אחותי המופלאה,
הפעם אני עם שרהג'י, נשמתי.
אני פשוט איתה.
גם בעניין החיוך, גם בעניין הבטן.
המצב משתפר,
האפון יגדל,
יהיה יופי.
נשיקות לך,
אחותי
אז למה ד. הזה מעורר בי דאגה?
כן.
"הייתי צריכה איזו הפוגה אחרי הכרסום שבבטן"
תגידי שאת צוחקת, לא עזב אותך לרגע הכרסום.
טוב שבאה אמא שלך וגרמה לי קצת לחייך..
מה שבטוח, נהייה ועוד יהיה כאן מעניין.
היי עדית,
נהניתי לקרוא. תודה.
דרור
שש בבוקר. קמתי קצת מוקדם להגיע סו"ס למיילים שלא הספקתי ו... יש! סיפור חדש של עדית. "והדגים באמת נרגעו" מקסים! לדאוג לחני? לא יודע. הרי יש לה את החיבוק הזה של ד. שמגונן.
אתמול נפרץ המחסום ורשמתי לי מתווה שלם של סיפור בפנקס הקטן שקיבלתי מהבת שלי. בזרימה, בלי לאלץ שום דבר, תוך המתנה לאוטובוס אחרי התנדבות ראשונה בכפר הסודנים באילות. סיפור, אלא מה?
יש כמה מקומות שלעניות דעתי צריך שינויים קטנים בניסוח. אכתוב לך.
מה זה? השתלטויות משפחתיות מתרחשות פה?
יפה
קל מאוד לשקוע במחשבות במקומות גדולים והומי אדם
עולם בתוך עולם
בין מציאות נתונה, להירהורים בלתי פתורים
"הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו": אביב גדג'
תודה
לאה
אלופת המספרות שכמותך , דיתי יקרה
השארת אותי במתח...האם האפון אמיתי ואולי האמא...עוד תפתיע ואולי חני תתחיל לעמוד על דעתה...
ואולי :)
מחכה להמשך.
ליאורה
נהדר נפלא
*
או עדית כל כך חזק,
אני צריך לחזור אל זה שנית.
מחר תהיי איתי על הטלפון בהפסקות בעבודה
מבטיח.
מקווה שקל לך יותר אחרי שהוצאת את הסיפור הזה
כי הריון שלו חייב להיות קשה כמו הסיפור עצמו.
חיכיתי לך עדית ובאת, (גם צפל ואחרים) והשארתי
אותך לסופו של הסו"ש כתות על העוגה אבל זה
בא גם עם קצפת ושוקולד.....
נקודה. ממש ממש מזדה עם כל מילה וזה אחרי שבחרתי תגובה זו מכל אלה המיוחדות שמעליה.
תודה דיתי
דיתי
את כל כך יפה גם כשאת מחייכת שתדעי
ותתחדשי.
המכרסם ההוא בבטן
האפון הזה
המתפתח בבטן
הופכים והופכים בי
ומתהפכת הבטן.
גבי משם וחני מכאן
עם ד. מפה ומיכל
כל כך מקסימים
בראייתם את העולם
רגשנים עד כאב
וחודרים אל לב.
ואת -
את בכוללללם.
תודתי
יקירתי
כשרונית אחת, אוהבת את הסיפור, רווי הפרטים הקטנים...מתערבב עם חיינו הגשמיים , הסופר, ועם התחושות בפנים...
תודה עדית:)
אן, את יודעת שנוריה הזאת - אימאשלי?
היא תמיד דואגת.
זה מה שאימהות עושות הכי טוב - גם אני, נדמה לי...
תודה!
נהדר,
קולח לי
ואומרים שסיפור הכי רגיל יכול להפוך לנהדר בידי הקוסם של המספרת
זהו סגנונך המיוחד, ואת פשוט יודעת לבנות את הסיפור בצורה מרתקת
תודה עדית
הבית שלי פתוח תמיד ...
אגב ... את צריכה איזה מתכון לפסטה ואפונים ? ?
הוא יכול להשתלב גם בפרק הבא ( אחרי שיסתיים הכרבול בד'... )
כמו נוריה שהגיבה שתי שורות מעליי, גם אני דואגת לחני. יש כאן עננות כבדה, מבשרת רעה, מעל לשמחה המשוערת.
שמחה שחזרת, והפעם אני איתך כבר בפרק הראשון!
*
עדית,
את מצליחה לספר סיפורים
לכאורה באנליים במין קצב
ומתח מוטרפים לחלוטין.
ממתינה בקוצר רוח להמשך.
"ד. לא הסביר דבר מכל אלה, רק מִרכז אותה אל הרווח שבין המקרר לתנור"
מחכה לרגע שחני תצא מהרווח הצר מהכיל הזה...
וגם הציטוט הנפלא שרוחונת הביאה, והמחשבה האפורה ואת בכלל ובפרט,נהדרת אחת
וגם אני תוהה מה יהיה ההמשך של הסיפור האפון שלך
ומזל טוב על התמונה החדשת, נהדרת ממש :)
לרגע הייתי בדילמה אמיתית, גידון... כי זאת טעות הרי, לא חיננית ולא נעליים....
הולכת לתקן שם, אבל תשאיר את זה כאן, שנזכור....
חזרנו לתלות הנשית בגבר,
נו, אחרי "מיכלי" - כנראה שיש לנו צורך.
וגם לסודות חזרנו, גם לאלה האפלים שבעבר.
ולרגשי האשם המודחקים - ולגעגוע.
הכי אני אוהב אצלך את הגעגוע.
וגם את השיבוש המכוון והחינני הזה....
"איזה הסוג הוא רוצה. איזה."
אני אוהבת את הזרעים הראשוניים שטמנת פה. את האפוניות בחני ושל חני. את זה שצריך למצוא את השמחה במה שנובט לשניהם, כי צריך גם, בהתחלות כאלה, לבטל את הלחש הרע. לכן לא מפליא אותי שאשה צעירה כזו צריכה עכשיו את אמא, כל כך צריכה, שגם רוסייה בסופר מצליחה לגרות אצלה את בלוטת הגעגוע ולהעלות אותו (גם אם הזיכרון שלה כרוך בתקרית לא נעימה) גם לפסטה יש תפקיד מכובד מאוד פה. היא תוצר של המזון הכי בסיסי שלנו - קמח.
ואת זה אני תולה על המקרר :)
חני רואה איך בידה השנייה היא מנענעת את העגלה, קדימה אחורה, קדימה אחורה, בתנועה השגורה הקדמונית ההיא. והדגים באמת נרגעים.
יצרת אצלי סקרנות
הפכת אותי קוראת דקויות
ובוחנת ביטויים
אחזור
אפרת*
אוהבת את המילה אפון...
ואותך
*שלך שרי
וואו.
התגעגעתי לכתיבתך
חני הילדה המוטרדת
חסרת השקט שלא מוצאת את מקומה
היא אולי פשוט רוצה
להיות היא, וכולם רוצים ממנה משהו
כתיבה מחוננת
חני היא חברת הנשמה שלי.
אחות בלב.
ואת מכרסם אני אדפיס לי ואקרא כמו ספר
ככה נגמל לי בליבי
אז הפעם אני עם חני והאפון וד ופסטה
ובעיקר להקשיב איך
שאת
מחללת על מיתרי הלב במילותיך.
ברוכות השבות
לך ולי.
חיבוק יפה }{
והצילום - זה לא פסטה 4X ,
זה פסטה 4X4 , יקרה ונוצצת ...
עדית היקרה, אני שמחה לסיפור החדש שלך ולהיות כאן. חיכיתי...
והנה את מציגה בפנינו דמות חדשה, של חני, צעירונת,
שבויה בדמותו של בן זוגה, אף באופן, שנראה לי קצת מטריד,
כאילו אין לה דעות משלה.
ובבטן האפונית מתהווה אדם חדש.
איזה עולם יקבל מהוריו?
ואיך זה קשור לדמות אמה הגלויה / מוסתרת לסרוגין?
מחכה להמשך. שבוע טוב, יעל
הסיפור כבר מצא ת'בית שלו,
שהוא הביתשלי, ושל ליבי,
אז אני אמתין להמשך שלו...בסבלנות...
וד"ש לנונו ולאפון...
ברוכה השבה מארצות הכפור,
בואי תיכנסי,
חם פה,
קשה לייצר סיפור חדש, לא יודע מה יותר קשה לפעמים,
לשבת ולתת למילים להתגלגל או לדחוף עגלה עמוסה בסופר,
כשכל מה שבאמת רוצים,
זה להגיע הביתה.
הנה חזרת,
היה קשה , אבל שווה , לא?
נהדרת יכולת הסיפור שלך.
כתיבה משובחת ומענגת.
תודה
נעמה
עדית, את בונה סיפור כל כך יפה...
ההתערבבות הזאת של הסופר יחד עם מצבה של חני הוא ערבוב מסודר של כותבת מוכשרת.
ואני כבר מוצא להזדהות עם חני וממש כועס על האם, על ד. ועל האיש הזקן.
הרוסייה חביבה בעיניי.
נהדר
עוד לא נרגעתי מהכרסום בבטן.
אלא מה-
הפתיחה הזאת נראית כה מבטיחה. מחכה לראות מה יקרה לאפון
*
נעמה
חלום מציק. גם התחושה שלי מוטרדת. גם חני מוטרדת.
יופי של פרק פתיחה עדיתי, עם כל הגוונים וההבטחות להמשך.
איזה כיף :-) סיפור חדש!
הדלתות, והמשקפיים בכיס של האיש המבוגר. חידתי משהו... (עליסה?)
*
שוקי.......
אסף............
רחלי........
דיתי.............
לקח לי זמן, איזה כיף שאתם כאן.
וכל מי שיבוא גם...
הייתי צריכה איזו הפוגה אחרי הכרסום שבבטן. והסיפור הזה נולד לאט לאט, והנה הוא כאן כבר.
איך אני שמחה לחזור!
איך אני שמחה שאתם פה!
סיפור בסופר. סיפור פנימי רץ אל תוך סיפור חיצוני. אהבתי את הנגיעות בפרטים הקטנים*התגעגעתי
עדיין לא רואים עליה כלום, ומתחת לסוודר השחור הרחב היא מעגלת יד על הבטן האפוּנית. שוב ושוב, כפי שקרה אינספור פעמים בשבועות האחרונים, חוזרת ומתחבטת בה החידה הזאת, ללא פיתרון. לוּ הייתה אימא בחיים האם הייתה יודעת? האם לאימהות יש דרך אחרת, שונה, לדעת על הבנות שלהן?
איזה יופי של סיפור
האם יהיה לו המשך?
ואם כן
ניראה לי שהמוטיב המרכזי תהיה הבטן האפונית, כפי שאת כותבת עדית.
אוהבת את הירידה שלך לפרטים, את התיאורים של האנשים , בעיקר הרוסיה
ורוצה לדעת למה ד. לא רוצה שידעו.
נהדר
אמרתי לך....
"את חכי לי ואחזור......" }{