בעיניים קרועות לרווחה צפתה שלווה באין אונים במערבולת שהתקדמה לעברה במהירות מטורפת. בליל מבעית של צבעים, אורות וצלילים, כמו חיית ענק קדמונית שאיימה לבלוע אותה. שלווה עצמה את עיניה בהחלטיות וקפצה באחת אל לב המערבולת. דקות ארוכות הסתחרר גופה, כשהיא מתהפכת שוב ושוב מעלה, מטה, מעלה מטה, כשהמערבולת משתעשעת בה כבכדור משחק. דומה היה שעבר נצח, אך לאחר 3 דקות בדיוק נעצר הכול. 

 שלווה נזרקה החוצה, כשהמערבולת ממשיכה את דרכה הלאה ממנה, מותירה אותה שוכבת על הקרקע באפיסת כוחות. ידים רחומות הרימו אותה , יצקו מים לגרונה, והושיבו אותה בכיסא. "מצוין!", "יוצא מן הכלל!", "ביצוע מושלם!", שמעה כמתוך חלום את השבחים באוזניה.  היא פקחה את עיניה כשחיוכים מאירים מלטפים את פניה. "זהו? נגמר?", שאלה בקול חלוש. "נגמר!", באה התשובה במקהלה. שלווה נשמה מלוא ריאותיה, נשימה של ניצחון. הדבר קם והיה! סוף סוף אזרה אומץ לבצע מהפך בחייה.

 לא כל אחד נמצא מתאים להתקבל למתקן המערבולת האנרגטי, המשנה את חייו של המשתתף מקצה אל קצה. נדרשים לכך אימונים מפרכים , ערכות הדמיה משוכללות, תדרוכים אין סופיים, אך כאשר מתקבל האישור הנכסף לזנק למתקן המערבולת ל-3 דקות, יהיו אלו 3 דקות שלאחריהן, ישתנו חייה לבלי הכר. מתקן המערבולת היה קיים רק שנתיים, וכבר זכה להצלחה כבירה. תור המועמדים אליו הגיע מכל העולם. כל מועמד וסיבתו-הוא לביצוע מהפך בחייו. תנאי הקבלה היו קשים ביותר. המועמדים נדרשו להוכיח שניסו לשנות את חייהם בלפחות 7 דרכים שונות, שהתפרשו על תקופה של 7 שנים לפחות, ללא תוצאות. רק המועמדים המיואשים ביותר התקבלו. ביניהם הייתה שלווה.

"לא יכולה יותר עם החיים השלווים האלה שלי!", הסבירה לוועדת הקבלה. "חיי זורמים על מי מנוחות, הכול הולך לי בקלות. כל דבר שאני רוצה, מגיע אלי מיד ללא מאמץ. די כבר, כמה אפשר לסבול את זה?!". צוות ועדת הקבלה הניד בראשו ברחמים. אכן מזמן לא פגשו מקרה כה מייאש. הבעיה המרכזית הייתה, כמובן, שמה. בעידן החדש, הענקת שם כזה בוראת מציאות בהתאם. הוריה של שלווה, שבעי סערות בחייהם, החליטו לברוא עבור בתם היחידה מציאות שונה משלהם. מציאות של שלווה ורוגע. הם מתו מאושרים שביצעו את משימתם, בלא לדעת כמה סבל גרם לשלווה שמה.

  ועדת הקבלה נאלצה להקשיב ולתעד את סיפוריה הכואבים, הנוגים והקודרים על אהבותיה הקלות, על הצעות הנישואין המהירות שקיבלה לאחר יומיים היכרות, על התאהבותה בגברים נפלאים, שתמיד השיבו לה אהבה, על הקלות הבלתי נסבלת שבה לא נקפה אצבע כדי להשיג את כל מה שרצתה בחיים. ללא מאבק, ללא מאמץ, ללא השקעה. "כמה אפשר?!", זעקה ודמעות בעיני התכלת שלה, הצלולות ושלוות כשמיים. "יותר מדי סבל לאדם אחד!", התייפחה, כשהיא מסיטה את צמת הזהב הארוכה שלה, על גבה, מתופפת נוגות על צוואר החרסינה הצחור שלה. "האם לא מגיע גם לי, כמו לכל הבחורות בגילי, להתאמץ בשביל האהבה? לסבול ולכאוב עבורה? מדוע נגזר עליי להיות שונה מכולן?".

היא עברה דרך שער היציאה של מתקן המערבולת ויצאה אל הכביש, שם המתינה לה מכוניתה האדומה, שבה זכתה בהגרלת טלוויזיה. סוף סוף תוכל להילחם עבור אהבתה! לבה הלם באושר אין קץ, כשעיניה סרקו את צדי הכביש ללא הרף, מחפשות, ותרות..."תוך 3 דקות מיציאתך מהמתקן, תיתקלי כבר במאמץ הראשון להשגת אהבה", הוסבר לה במתקן המערבולת. ואכן, דמות מטושטשת בצד הכביש אותתה לה לעצור. זה היה גבר.

שלווה עצרה את המכונית בחריקה . הוא היה כבן שלושים,  בנוי לתלפיות, ומבטו ירוק כמעמקי האוקיינוס. "את חייבת לעזור לי!", קרא בהתרגשות. "יש כאן פצועה חסרת הכרה,ממפולת סלעים, שחייבים לפנות מיד לבית החולים!". שלווה חשה זרם אדרנלין עז בעורקיה. דבר כזה מעולם לא קרה לה. היא עזרה לגבר לגרור את הגוף חסר ההכרה של אישה צעירה, זבה דם בכל גופה. הם השכיבו אותה במושב האחורי, ומתנשמת ממאמץ, שמעולם לא חוותה, הזניקה שלווה את המכונית קדימה.

כמו מתוך חלום זכרה שסיפר לה שהוא רופא, שתחביבו טיפוס הרים. השיחה קלחה ביניהם כאילו הכירו מאז ומעולם. בפתח בית החולים , כשהאישה הצעירה הובלה באלונקה פנימה, עצר הגבר לרגע. הוא תלה בה את אותו מבט ירוק ועמוק כמי האוקיינוס.

שלווה חשה את החיים החדשים, השונים, הולמים בה בעוצמה שהותירה בה מחנק של התרגשות. היא ציפתה לקבל את התגמול על מאמציה הראשונים בחייה החדשים, ונשאה אליו את פניה בציפייה, מקרבת את שפתיה האדומות אליו.הגבר חייך. "אני כל כך מודה לך!", אמר. "לא כל אחד היה עוצר ומתאמץ כל כך להציל את חיי אשתי!".

  *הסיפור בהשראת ציורה של חברתנו מהקפה – "רפאלה". 

   http://cafe.themarker.com/view.php?t=282360&p=2

 * כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)