מיומנו של מילואמניק ממורמר

   הגעתי לקו ביום ראשון ב9:00. ירדתי מאוטובוס ממוגן, שעצר בדיוק בש.ג. של המוצב.
מעין שילוב בין המוצב האמריקאי בוייטנאם של פורסט גאמפ (רק בלי המסוקים), למוצב של גבעת חלפון (רק בלי סרג'יו).  איזור פסטורלי בגוש עציון. 20 דקות מירושלים.

   בהתחלה הייתה לי התחושה המוטעית שכמה שיותר מהר יותר טוב. GH – גומרים הולכים. אבל סתם הגעתי בשעה שאמרו לי להגיע. הייתי אמור לעלות למשמרת בשתיים, שהתחילה בשש וחצי. כל הבלתמי"ם (קיצור שמשתמטים לא יבינו...) באותו יום ובכלל, נבעו מהמשיכה העזה של הג'יפים לבלות במוסך הצבאי הקרוב. זה אפילו נראה שהסיורים עובדים רק בין תיקון לתיקון.

   בשש וחצי בערך, יצאנו לסיור באחד משני הכפרים בגזרה. שני ג'יפים עם רווח קל בינינו. הראשון בפקודו של הסמ"פ, והשני בפיקודי. שני ג'יפים ממוגנים ומקרטעים.

המטרה שלנו, כך הובהר בתדריך של שתי דקות, היא סיור במרכז הכפר וספיגת אבנים. אני גאה לומר כי המטרה הושגה. ברגע שהגענו לרחוב הראשי, אצו רצו כל חניכי תנועת הנוער המקומית, וביד חזקה ומדוייקת, כילו בנו את זעמם. אם הפלסטינים היו מארגנים לבייג'ין משלחת הודפי כדור ברזל, הם בטוח היו חוזרים עם מדליות.

אחרי התבוננות מעמיקה מתוך ג'יפ סופה ממוגן שסופג אבנים ללא הרף (אבנים אבנים), אני יכול לומר בוודאות שהסיבה לסכסוך היא רומנטית: הם פשוט לא אוהבים אותנו.

   למחרת סיור האבנים, מצאתי את עצמי עומד ליד הג'יפ בצומת גוש עציון, בשתיים בלילה. לא בדיוק עוד יום שיגרתי במשרד מול המחשב. קשה להסביר עד כמה הסיטואציה הזו הזויה. זה פשוט לא קשור לכלום, ובטח לא לחיים של לפני או אחרי המילואים.
כדי לחזק את זה, הגיעו פתאום לצומת שלוש בחורות בנות עשרים, שחיפשו טרמפ לקרית ארבע. להפתעתי, שלושתן דווקא לא השתייכו לאוכלוסיה המסורתית של קריית ארבע. הבנתי את זה אחרי שהאוטו הראשון שלא עצר להן, ספג פחית XL חצי ריקה, ומטר קללות שלא היו מביישות אוהד בית"ר בסכנין. כחייל, אתה שנים מתפלל לאיזה בחורה שתיפול עליך באמצע הסיור ותעביר לך את הזמן בנעימות או מעבר לזה. כשלבחורה הזו יש דיבור של נהג מונית שמשלים הכנסה בבאסטה בשוק, זה קצת מאכזב. כנראה שלמגורים בקריית ארבע יש השפעה מוזרה . . .

   למחרת עליתי לפילבוקס, מעין זין ענק מבטון. מגדל שמירה בקוטר של שלושה מטרים ובגובה של שלוש קומות בערך. חידוש ביטחוני מתקופת המנדט. השם פילבוקס, נבע מזה שלמישהו זה הזכיר קופסת גלולות. הפילבוקס ממוקם בנקודות מרכזיות בשטחים ומאכלסים אותו שלושה חיילים. אחרי שנכנסים, נועלים אותו עם מנעול אופניים שכזה, ומחכים יומיים-שלושה לחילוף. שלושה ימים בתוך מגדל, הם הרבה זמן לחשוב. לחשוב מה אני עושה פה בכלל. לחשוב למה אנשים בחרו לגור כאן, ומה הם חושבים על השכנים שלהם. זמן לשחק שש-בש ולשתות קפה שחור, אפילו אם קוראים לך סילברמן ואתה קופייריטר מת"א. זה גם זמן לפצוח בשיחות נפש עם אנשים שרחוקים ממך שנות אור. שוכרים דירה בשדרות, מגדלים תינוקת בקריית שמונה, או נמצאים לבד בארץ כשהמשפחה שלהם עוד בצרפת. כל האנשים האלה יושבים מולך, לבושים בדיוק כמוך, ומשועממים לא פחות.

   בפילבוקס הגעתי למסקנה אחת: לא בשבילי כל החרא הזה. המדים, הנשק, השמירות, הצוללת האנכית הזאת שמזכירה את הצוהר של 'אבודים', רק עם אספקה פחות טובה.
לא בשבילי. אפילו כשהזריחה הזכירה לי את הזריחה במאצ'ו פיצ'ו, שקמים בשלוש בבוקר כדי לראות. אפילו כשסיימתי 593 עמודים של עמוס עוז, שאיפה יש לי זמן לקרוא את זה, אפילו אז זה לא בשבילי. גם רגע ההתגלות של כל המילואים לא החזיק אותי יותר משעתיים וחצי – הרגע שמצאתי גיליון בלייזר בעמדה. רגע חשוב, מחזק, מעלה הרבה חיוכים, אבל עדיין רק רגע אחד בתוך 29 יום. ועוד למצוא בבלייזר כתבה על איזה חולה צבא, בגילי ומקצועי, שכל השנה מחכה למילואים, זה כבר היה יותר מדי. כשהפילוסוף מהאוניברסיטה פגש את הפילוסוף מהמונית והם התאחדו על קפה שחור במגדל שמירה. קצת סטריאוטיפי מדי לטעמי.

   הכתבה ישר הזכירה לי את כל ההערות של כולם, שחודש חופש מהעבודה ומהאישה זה דווקא נחמד. שבטח לא עושים כלום ורק משחקים שש-בש כל היום. דחיל רבאק, אני לא פה כי כיף לי. האמת, שאני גם לא פה כי אני פטריוט, או כי מישהו מכריח אותי או בשביל לעצור את המחבל הבא מלהתפוצץ בארומה מאחורי אישתי בתור. אני פה רק בגלל שאני לא יודע לעשות צרות. אין לי בזה מספיק ניסיון. שלחו לי צו ודיברתי עם המ"פ. הוא אמר לי שיתחשבו בזה שהתחלתי עבודה חדשה, ושאני אצא לחתונה של חבר שלי, אבל העיקר שאני אבוא. אז באתי. באתי והשארתי את האזרחות מאחור. אז נכון, יש זמן לקרוא, ולשחק שש בש ואפילו לראות קצת טלוויזיה. האוכל סביר וגם ישנים בסדר. אבל למרות הכול, כל פעם במילואים משהו קטן, בלתי נראה וכמעט בלתי מורגש, משהו קטן בתוכי מת.

   אבל בדיוק באותו הרגע אני מתחיל טורניר בו אני השופט הבלעדי. מתמודדות בו הבת של השכן מול בנות שאנחנו אוהבים, על התואר הכוסית של המילואים. להפתעתי הרבה, הזוכה היא דווקא המדסניקי"ת מהבסיס. ולא אין תמונה שלה. רק בראש.