אם היום הייתה נכתבת התורה אזי, מן הסתם, היו פרשות השבועות האחרונות כולן, או רובן, עוסקות בצדדים הצבעוניים של פרידת משה; רכילות, סיכומים, דברי המתנגדים וכמה דמעות תנין כדי לצאת ידי חובה. שהרי בכל העולם כולו לא זכורים יותר מדי תיאורים כל כך מפורטים וארכניים של "היום הזה", היום האחרון בחייו של מנהיג. בתורכיה קפואים המון שעונים על הדקה המדוייקת בה נפח אתא-תורק את נשמתו. אלא שזהו היוצא מן הכלל שאינו מעיד על שום כלל. למזלנו התורה נכתבה אז ומפורשת היום ולא להיפך ולכן יש לנו כמעט כל שבוע הזמנה להזדמנות להבין את ההווה דרך משקפי העבר, כי המסורת ופרשנותה הן תחמושת לא מתכלה למהפכה המתמדת שלא אמורה להיגמר. כנימה שזורה עובר בפרשה חוט השני של "היום" המיוחד הזה, יום פטירתו של משה רבנו.  כמעט עשרה אחוזים ממספר הפעמים בהם מדובר על "היום" בתורה מרוכזים בפרשתנו. פעמיים מדובר על "היום" בבריאת העולם ושתים עשרה פעמים בפרשת כי תבוא. מה זה אומר? ערל השפתיים לא מפסיק לדבר, להנחות, לסכם ולצוות. יומו האחרון של המנהיג הקשיש והגווע נראה כיום שבו משה מלא אנרגיה, ממוקד ובייחוד מבין לחלוטין את הסיטואציה האנושית ממנה הוא נפרד. ונחזור לכך מיד.

פרשת כי תבוא היא אחת מאותן פרשיות של "מאניה דפרסיה". תוכחה קשה ביותר של פסוקים רבים הנראים כמו איומים בשיטת המקל והמקל. ומצד שני ברכות לא מבוטלות על פי עקרונות הגזר והגזר. או כמו שסבא אמר פעם: לפעמים גם גזר יכול להכאיב. מכאן אזהרות איומות שכל העובר עליהן יהיה "ארור" בתצורות שונות "וענה כל העם אמן". ומצד שני כל המקיים את המצוות ודברי החוקה "ברוך" יהיה. בשונה מפרשות אחרות מהז'אנר של אזהרות וקללות, פרשת כי תבוא כולה משל משה נאמרה ומפיו. בסוף ספר ויקרא מתחילה פרשת "בחקותי" בדיבור אלוהי בגוף ראשון: "אם בחוקותי תלכו....ואם לא תשמעו לי" חיזוקים שלילים וחיוביים מידי שמים. ואצלנו?! הכל מפי משה "ויצו משה" ..."וידבר משה" ושוב "ויצו משה את העם ביום ההוא לאמור". ומה זה אומר לנו?

תחילה למשמעות "היום הזה". על הפסוק "ולא נתן יהוה לכם לב לדעת ועיניים לראות ואוזניים לשמוע עד היום הזה" מתבטא רש"י באופן אישי ויוצא דופן: "שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי... באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו: משה רבינו, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה (אלהים) לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה? ויאמרו לנו (הלווים לשאר הישראלים) יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום". לא כאן המקום ולא זאת השבת לדון שוב בהתנשאותם של בני לוי המרימים את אפם וסונטים בעם "לא לכם ניתנה לנו נתנה". היום נביט בחיובי ובמקורי. על פניו נשמעים הדברים כמו שיח דיאלוגי נפלא בין מנהיג למונהגיו. הם מבקשים ממנו להחיל את דיני השוויון על כולם, "אף אנו עמדנו בסיני". תובעים בפה מלא להכיר בקיומה של הנחת המוצא המקראית החשובה מכולן זו שעל פיה ביהדות, בתורת משה, הידע שייך לכולם ואין בו הירארכיות. אבל מתחת לפני השטח חייבת לבקוע השאלה. למה קורח וכל עדתו אשר ביקשו ממש את אותה בקשה "כי כל העדה כולם קדושים...ומדוע תתנשאו על קהל יהוה" נבלעו באדמה. ואילו כאן כל ישראל ביקשו גם הם חלק בדמוקרטיזציה של התורה והמצוות אבל זכו ללטיפת ראש בידי משה. מה הוא הבין עכשיו שלא היה ידוע לו אז במרידת קורח?

בפרשת קורח משה שמע את התביעה והעלבון שבצידה "מדוע תתנשאו על קהל יהוה" ונפל על פניו. כמו להוציא את עצמו מקו האש, כמו להשאיר את אלהים ואת קרח להתמודד ביניהם, בכינון ישיר, על תפיסת הקדושה. קרח טוען לקדושת אדם אוטומטית שאין בה ביקורת ובקרה כי "כולם קדושים". ומשה הרי ניסה להוריד את הקדושה מהאולימפוס של סיני אל המקום האינטימי ביותר, אל חובת הלבבות של האדם הפרטי. קדושת משה, כבר נאמר כאן לא אחת, היא המאמץ הסיזיפי האינסופי של האדם לתיקון העצמי ודרכו לתיקון עולמו. קדושת קרח היא, לעומת זאת, סכנת נפשות לאומית בשל פוטנציאל ההתנשאות ואולי אפילו הגזענות האורבת לפתחה של אומה אשר בניה משוכנעים כי מלידה עד מוות "אלהים איתנו", ללא תנאי.

לקח לו למשה ארבעים שנה קשות לשכנע את העם שהדרך הארוכה והרבה צריכה להיות שונה לחלוטין. הם התחילו עם קרח וסיימו עם משה. ארבעים שנה של מריבות וקטטות ("ארבעים שנה אקוט בדור", אקוט מלשון קטטה) הביאו את העם ואת משה לנקודת מפגש  מכוננת. העם אומר, כך על פי רש"י והמדרשים: "אף אנו ..קיבלנו" והוא מצידו "ושמח משה על הדבר". אולי לכך כיוון התנא המשנאי יהודה בן תמא שאמר בפרקי אבות "בן ארבעים לבינה". כשהם הגיעו לגיל הארבעים הקולקטיבי הם הגיעו לבינת האומה, באשר לאופי האמיתי המצופה מהם.

ומכאן להבדלים שבין לשון הנוכח של אלהים בתוכחות הקודמות לבין התוכחה מפי משה. האם זה רק הבדל סגנוני שבספר ויקרא אלוהים מדבר מפיו ומלשונו וכאן בחומש דברים משה הוא המדבר והמוכיח, או שמדובר במשהו עמוק יותר? ודאי שעמוק! כדאי להסתכל על הקשר הזמנים. פרשת כי תבוא תמיד תבוא בסמוך לראש השנה ולימים הנוראים של חודש תשרי. אלה החגים אשר לא ניתן להגיע בהם אל ההתעלות הרוחנית, אל ההתייצבות מול האלוהים לטהרה ולכפרה, לסליחה, להתחדשות ולמחילת עוון מבלי שיכפר האדם תחילה על החטאים שבין אדם לחברו. עד שירצה החוטא את חברו הנפגע, יבקש את סליחתו ויקבל אותה. כך גם משה והישראלים בסוף כל הכתוב המקראי כולו. גם הוא וגם הם מבקשים בעצם סליחה הדדית. בגוף ראשון, במישרין ובלי תיווך. הם, כאמור לעיל, מבינים סוף סוף את רוחו ומקבלים אותה. והוא בסופו מבין לליבם ושמח. אחרי שנים ארוכות של תלאובות ומאבקים משה יוצא מן העולם וסיפוקו בידו. הם בקשו את תורתו וקיבלוה. החכמה והידע שייכים לכולם. כל הרוצה ללמוד יבא וילמד. ולאיש אין מונופול על התורה ועל פרשנותה. אפילו לא למשרתיה הלוויים. קול הדמוקרטיה של המידע והמוסר המקראי כקול השופר "הולך וחזק מאד". ומכח ההיתוך בין נכונות העם לשמחת משה הכל מתהפך: האדם של הימים הנוראים מורה לאלהים כיצד לנהל את העולם "משה ידבר והאלוהים יעננו בקול".