למי שהחמיץ את הסרט הקלאסי "המרד על הבאונטי" מ-1962 להלן תזכורת קצרה:

קפטיין בליי (טרוור הווארד) הוא הקפיטן של ה"באונטי" שמשימתה היא להביא את עץ הלחם לאנגליה מהאיים הקריביים. בדרכו חזרה לאנגליה מגלה הקפטיין, כי בשל תקלה או חבלה מכוונת הועמסו על הספינה רק מחצית מחביות המיים המתוקים שהיו אמורות להיות עליה (אם אינני טועה השאר היו מלאות מי ים). כעת עומדת בפני הקפיטן דילמה אכזרית: אם יחזור לקחת מים, יאבד כסף וזמן רב. מצד שני, אם ימשיך לא יהיו לו מספיק מים גם לצוות וגם להשקות את עץ הלחם.

הפתרון של הקפטיין הוא פשוט: הוא מודיע לאחראי על עץ הלחם, כי יקבל כל כמות מים שיצטרך. והמלחים? קפטיין בליי הרחום מורה לתלות מצקת על ראש התורן. מלח שירצה לשתות, יתכב ויעלה עד ראש התורן (גם באמצע סערה), יוריד את המצקת, ישתה מצקת אחת ויתכבד ויתלה את המצקת בחזרה על ראש התורן.

יש מחלוקת היסטורית אם אכן כך נהג קפטיין בליי (האמיתי) ומשפחתו באנגליה מנסה לטהר את שמו. אבל אין מחלוקת בקשר לדרך שבה ממשלת ישראל נוהגת בנתיניה במשבר המים הנוכחי.

בימים אלה התבשרנו כי בנוסף לקנס המים של כ-20 שקל לקוב, עומדים המים לצריכה ביתית להתייקר ב-50% - מה שיביא את המחיר השולי של המים בבית לאזור ה-10 שקלים לקוב, או כ-30 שקלים כולל קנס. לעומת זאת, באותה נשימה התבשרנו שלקראת השנה הבאה מתכוונת הממשלה להוסיף עוד 100 מליון קוב מים למכסות המים החקלאיים.

בשעה שאנחנו נדרשים לשלם כ-30 ש"ח לקוב על המים בבית, נהנים החקלאים - שלהם הלובי החזק ביותר בכנסת - ממים במחיר של עד שקל וחצי לקוב. במחיר כזה לא משתלם, כמובן, לחקלאים לנקוט יוזמות אמיתיות (ויקרות) לחיסכון במים, או להסיט את הגידולים לגידולים חסכוניים יותר במים (החקלאים מתבקשים לחסוך לי את התגובות בנוגע ל"מים המושבים" בהם משתמשת החקלאות - עדיין כמות המים השפירים שמקבלים החקלאים מגיעה כמעט לצריכה הכוללת של משקי הבית).

יתרה מכך: כל התמחור של חברת מקורות מתבסס על "עלות ההפקה" כאשר החברה אינה משלמת למדינה ולו אגורה אחת על הרשות להשתמש במשאב טבע נדיר כמו מים (האם יעלה על הדעת שהמדינה תנהג כך לגבי, למשל, נפט, גז טבעי או זהב?). לכן, מחירי המים של מקורות לכל השימושים הם זולים להפליא - החל מכשקל \ שקל וחצי לחקלאות, עד כ-3 שקלים לשימוש עירוני או תעשייתי. מעל מחיר זה גובה העיריה מיסים - שיביאו בשנה הקרובה את מחיר המים לעד 10 שקלים לקוב - והממשלה גובה את קנס המים של 20 שקלים נוספים.

התוצאה היא שבעוד האזרחים נאנקים תחת התעריפים הגבוהים, בזבוז המים בחקלאות, בתעשיה ואפילו בצריכה העירונית (לא כדאי לעיריה לתקן דליפות בצינורות בתעריף של 3 שקלים לקוב) נמשך ללא הפרעה. כיוון שאינני מיחס למחוקקים שלנו טפשות (רשעות כן...) ברור כי מטרת שיטת התמחור המוזרה הזו היא לא לחסוך במים, אלא רק לגבות עוד מיסים.

אם הייתה הממשלה באמת מעוניינת לחסוך במים, או לעודד פיתוח מקורות מים חדשים, מה שהיה עליה לעשות הוא לגבות ממקורות הטל מים - לא של עשרים וגם לא של עשרה שקלים, מספיק 3 שקלים לקוב - מה שהיה מביא את מחיר המים החקלאיים ל-4 \ 4 וחצי שקלים, והמים העירוניים או התעשייתיים ל-6 שקלים לפני מיסים והטלים נוספים. בנוסף, הממשלה היתה צריכה לאפשר ליזמים להתחרות על אספקת המים - כמו שהדבר נעשה במשק החשמל.

במצב כזה, כדאי היה ליזמים להקים מתקני התפלה (עלות ההתפלה בין 3 ל-5 שקלים) ולמכור את המים לרשויות המקומיות או אפילו לחקלאים. ייתכן שהיו גם יזמים שהיו מוצאים שיטה לייבא מים מטורקיה, למשל, במחיר דומה. לעיריות היה משתלם לתקן את הצנרת, וגם התעשיה היתה נאלצת להתייעל בשימוש במים.

ולגבי החקלאים - שינוי כזה היה מכריח אותם לעבור לגידולים חסכוניים במים, והיה מייקר את המחיר לצרכן של גידולים עתירי מים (אז נשלם עוד 2 שקל לק"ג על עגבניות...). ניתן היה להפנות גם חלק מהכסף שייגבה עבור המים ממקורות לסובסידיה ישירה לחקלאים - כזו שאינה תלויה בצריכת המים.

הבעיה העיקרית - בפתרון כזה תגבה הממשלה הרבה פחות כסף כקנס מים (ואז מי יממן, למשל את הסוויטה של ברק בפריס?), ותאלץ להתעמת עם הלובי החקלאי והתעשייתי. בקיצור - הרבה יותר קל לתת לחקלאים ולתעשיה כמה מים שירצו, ואותנו האזרחים לאלץ לטפס עד ראש התורן בשביל מצקת מים, כמו בבאונטי.

הסיפור של הבאונטי נגמר, כידוע, במרד על הספינה, בהשלכת עצי הלחם לים ובגירושו של קפטיין בליי עם קומץ מנאמניו בסירה. איך ייגמר המאבק על קנס המים במדינת ישראל?