מזה זמן מה שאיבדתי את אמונתי במלים, אך כשאת קוראת כאלה כמו "במקום שאת אוהבת צריכים לפנות את הרהיטים מן החדר" כל האנשים נעלמים הדוחק בנשימה הצורך התמידי באישור קיומך המאמץ בלעמוד עוד קצת במקום אחד כולם נעלמים. ועוד בבר הומה אדם כשהאלכוהול מאיים להכהות חושים והמבטים מזכירים כמה את בשר ודם מלים כאלו מאפשרות את הרגע מצדיקות את הטוהר "את כל האילנות וההרים והימים מן העולם כי צר" והרקע מצטמצם ואת חובקת את נשמתך ורוצה להיות בחדר הזה בו החלל פנוי מהסחות גשם יורד באמצע הקיץ ואור חזק מטשטש את הקירות. ממשיכה לקרוא ומלצרית עמוסת סבלנות מבקשת לעבור המבט אינו מחפש עוד ועפעפיי בוגדים בחזותי המפוארת איזה צמאון מי כבר כותב ככה? והנה מעט אחרי 2000 הוא עוד חורט בלבי רגעים שהיו קיימים מעולם מזכיר מיהו בן אנוש ומה אהבה אמיתית היא.
|
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני מתה על עמיחי,,,,,,,
הוא אחד ויחידי!
אמממ. את השורות האלה אני כתבתי!
:) . אכן, משורר ענק.
שבת טובה.
ורוצה להיות בחדר הזה
בו החלל פנוי מהסחות
גשם יורד באמצע הקיץ
ואור חזק מטשטש את הקירות.
איזה משורר ענק!
תודה(:
איזה מזל שיש חורף.
ואת חובקת את נשמתך
ורוצה להיות בחדר הזה
בו החלל פנוי מהסחות
חזרתי לפני 10 שעות מפריז. מיני ג'ט לג, המחשבות המראות הריחות הגזרות של בגדי הנשים.
והשורות שלך התערבבו לי בתוך כל זה.
מזל שאפשר לחזור לפוך